בועת מחשבה

בלוג העוסק באנימה, מנגה ובתרבות האוטקו שבניהם. בלוג מחשבות רציני כמעט לגמרי, אני מניח.

11 מרץ
26
מאת Random Otaku

 פרויקט הספרייה של אמא"י ממריא

במבט ראשון, הארגזים הללו נראים כמו עוד צמד של ארגזים פלסטיים אקראיים המלאים בספרים בלתי מזוהים. עבור חדי ההבחנה מבין הצופים, זאת בעצם ערמה מסודרת ומרשימה בגודלה של כרכי מנגה – 61 במספר, אם לדייק. חלקם אף אחראי או מכיר מי מקבוצת האנשים שאחראית להיווצרותה של הערמה הזאת.

עבורי, שני הארגזים הללו הם זיכוי ממשי ואדיר לאמונה ארוכת השנים שלי בפוטנציאל הגולמי הגלום בקהילת המעריצים בה אני חבר. ברמה אישית יותר, הם הכלי בעזרתו הצלחתי להגיע לסופו של מסע גלמוד בן כמה שנים, ולמצוא לעצמי את ההצדקה האידיאולוגית כאיש תוכן, שכה נדיר למצוא.

אחרי רצף מאמרי המערכת שפקד את המקום הזה בחודשים האחרונים, הגיע הזמן להפסקה מתודית – למשהו אישי יותר.

התמונה מעלה צולמה זמן קצר לפני שהארגז העליון, אשר הכיל 22 כרכים, נמסר לידיה המסורות של אחראית מדור ההשאלה של ספריית "בית אריאלה". הכמות הראשונית הזאת אמורה למצוא את דרכה אל מדפי המדור ובתקווה אל חיכם של באי הספרייה העירונית הגדולה בתל-אביב עד סוף חודש מרץ. בכך הגיע לסיומו החלק הראשון והמשמעותי של הפרויקט הזה, "פרויקט הספרייה" של אמא"י, שנמשך קצת יותר מארבעה חודשים יחסית אינטנסיביים.

אם להיות כנה לחלוטין, הרי שהמגעים האינטנסיביים עם הנהלת הספרייה, במייל ובטלפון, הפגישות והזמן והאנרגיה שהשקעתי, היו שווים לקליפת שום אילולא ההתגייסות המשמעותית של מעריצים מן השורה מקהילת האנימה ומנגה הישראלית. התגייסות שהעמידה בקצת פחות מחודש ימים 61 כרכי מנגה, ועתידה להעמיד עוד לפחות 40 כרכים נוספים לרשות הפרויקט עד לסוף חודש מרץ, אם במסגרת כנס הארוקון 2011 ואם בכלל.

ברשימת התורמים עד כה אפשר למצוא אנשים מכל שדרות הקהילה; מעריצים צעירים ומזדמנים שנהנים בעיקר מהחברתיות שבקהילה, ותיקים פעילים שעדיין צופים וקוראים למרות תחושת הריחוק מקהילת המעריצים בצורתה הנוכחית, ותיקים שמזמן פרשו מהקהילה הישראלית אל מרחבי האינטרנט, מעריצים שעיקר תחום עניינם הוא תחום המנגה וגם כאלה שהחליטו להתרכז ולהשקיע את עיקר זמנם הפנוי בקוספליי. התרומה הזאת, ואלו שעוד יבואו, מייצגות באמת ובתמים את קהילת מעריצי האימה, המנגה ותרבות האוטקו הישראלית בכללותה, כמעט על כל צדדיה.

זאת הדגמה מרשימה ליכולת של חלקים נרחבים בקהילה להתגייס למען מטרה חשובה ומאחדת, ובמקום מסוים לקחת את גורלם כמעריצים בידם הם. גם אם זה נעשה בצורה בסיסית ביותר, כנגזרת ממצבה הלא מפותח של הקהילה, מדובר בהנחת יסודות חיוניים שיאפשרו בעתיד להגיע רחוק יותר. אם אני מבקר חלקים מקהילת האנימה והמנגה או תופעות המתגלות בה ונראות לי כבעיתיות, זה רק משום ההבנה כי אם הקהילה תשתחרר מכבליה ותקבל דחיפה קלה קדימה, היא יכולה להפוך למקום מרתק, עשיר ומגוון.

על אף הזעה והמאמץ שהשקעתי בפרויקט הזה, שעיקרו שיפור ההווי היום-יומי של מעריצים ישראלים וחשיפה של התחום כלפי חוץ, היו אלו אתם – חברי הקהילה הישראלית מכל הסוגים והגוונים – שגרמתם לפרויקט להמריא מהקרקע ואני סמוך ובטוח שתדאגו לכך שהוא יהפוך להצלחה מתמשכת ולנכס צאן ברזל של קהילת מעריצי האנימה, המנגה ותרבות האוטקו בישראל, בתל-אביב ובתקווה גם בערים נוספות בארץ. אם הצלחנו כקהילה להגיע להישג כה יפה, יש לי הרגשה שאם רק נרצה, וננסה לממש את הרצון הזה, נוכל להצעיד את עצמו ואת התחום קדימה אל מקום טוב יותר.

הרשו לי אם כך, להוריד בפניכם את הכובע ולהודות לכם. תודה.


הם גרועים? אולי, אבל זאת זכותם כל עוד הם נהנים.

בכל קהילת מעריצים מפותחת מתקיימים מתחים מסוימים בין חבריה הצעירים לבין אלו הותיקים, בין אלו המגדירים עצמם מעריצים "מקצועיים" לבין אלו המתאפיינים בעניין מזדמן יותר בתחביב; זהו חלק מובנה מהדינאמיקה החברתית שלהן. הדבר נכון במיוחד בקהילת מעריצים הסובבת תחום כמו תרבות הפופולארית היפנית, בו צבירת הון תרבותי ו\או רכישת כישורים ויכולות משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת "ערכו" של מעריץ – אפשר להסכים שמהותי הרבה פחות אם אתה חדש או ותיק בקהילת משחקי לוח, מאשר היה הוא חדש בקהילת האנימה והמנגה (ולא בהכרח בישראל) או בנישות מסוימות של קהילת המד"ב המערבית.

המתח הזה מוליד מפעם בפעם קונפליקטים פנימיים, בעיקר סביב שאלות מכוננות; איך מגדירים מעריץ "אמיתי", מה צריך להיות חלקו היחסי של כל "צד" בפעילויות המתקיימות עבור המעריצים וכו'. למרות הדחף הראשוני לראות במתחים ובקונפליקטים אלו דבר המערער את יציבות הקהילה, עצם קיומם עוזר בעצם לייצר ולקיים קהילת מעריצים חיה ובועטת הנעה קדימה. אלא אם כן המתח והקונפליקטים שהוא מייצר מדרדרים לנקודה בה דה-לגיטימציה הופכת לחלק מקובל מהשיח, אז הם הופכים לסכנה ממשית לבריאות הקהילה.

נראה שדווקא זה בדיוק מה שמתרחש בתת-הקהילה שהתהוותה סביב תחום הקוספליי בישראל זה זמן מה.

הצמיחה והשיפור המהירים באיכות ובמורכבות הקוספליי בארץ בשנתיים האחרונות, הביאו להתהוותה של תת-קהילת קוספליי ולהתפתחותה עד לנקודה בה תחרות אינטנסיבית, גם אם היא לא גלויה רוב הזמן, הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, וקיים בה סף סובלנות נמוך למדי כלפי תוצרים לא מרשימים או כאלו שלא עומדים בסטנדרטים מחמירים יחסית שהוגדרו ע"י ותיקי ומנוסי התחום. פאת ברוריה תזכה את בעליה כיום לא רק במבטים מזלזלים – חמור מכך, היא תזכה אותו בפועל בהרחקה חברתית מלב תת-הקהילה עד אשר "יתקן את דרכו" ויישר קו עם האופן בו "נכון" לעשות קוספליי. דינו של קוספליי פשטני לדמות מסדרת Naruto, למשל, לא טוב בהרבה. גם אם מדובר בתוצר ראשון.

גם אם נתעלם מהצביעות הנחה בבסיס תפיסת העולם הזאת, המוכתבת ע"י אנשים אשר היו לפני שנים מספר באותה נקודת פתיחה מבחינה יצירתית וידע, הרי שברמה המעשית היא מהווה גורם מסרס עבור רבים בקהילת האנימה והמנגה שאולי רצו לנסות את ידם בקוספליי, באופן חד פעמי ובכלל. תפיסה שבבסיסה עומדת, מבחינה מעשית, תמיכה בדה-לגיטימציה של השונה שומרת על התחום מצומצם יחסית ודל צמיחה כשמדובר באנשים הבוחרים להתמיד בתחום הקוספליי. במקום מסוים, התפיסה הזאת היא שאחראית לכך שקוספליי הפך לתת-קהילה של ממש במובנים רבים, המבודלת מקהילת האנימה והמנגה הכללית.

הדה-לגיטימציה והניכוס של הכוח להגדיר מה "נכון" ומה "לא נכון", בידיהם של מי שיצר ומשמר את התפיסה הזאת, משמשת אותם, ביודעין ולא ביודעין, להפיכת תחום עיסוק יצירתי, מעניין, מרתק ומספק בתוך תחביב גדול יותר, למועדון חברים סגור. מועדון חברים שדורש מאדם לעמוד בתנאי סף שרירותיים בכדי להתקבל, ומרגע שנכנס, דוחקים בו להצטרף למרוץ עכברים שעיקרו הניסיון להגיע לפסגה ובכך לקבל תשומת לב והערצה של המוני חברי קהילה אחרים, גם על חשבונם של אחרים. זו מציאות שבין השאר אחראית לריבים הדרמטיים סביב ענייני קאסטים ותקריות "גנבת" קוספליי של דמות זאת או אחרת, אשר צצות מדי פעם כדי לעכר את האווירה ובעצם לתת דרור לרפש הנוצר והמצטבר מתחת לפני השטח, בסביבה הלא בריאה הזאת.

כשם שאורי אביב, לשעבר מנהל אייקון ובהווה מנהל אייקון TLV, מעוניין לייצר אייקון חדש שחף מכל הגיקים שמביכים אותו, שבו יהיו רק אנשים מגניבים המתעניינים במד"ב ופנטזיה, כך גם רוצים חלק מותיקי תחום הקוספליי ונספחיהם הצעירים יותר רוצים לנקות את הבמה מהאנשים המביכים, הלא אסטטיים, המוצלחים לכאורה פחות ולהישאר רק עם האסטטיות, ה"איכות" ותחושת ה"נעימות". המשותף לשניהם היא העובדה שהם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד לקיים אירוע גדול, בעל מוניטין ורב מבקרים, ומצד שני לעשות זאת בלי האנשים "המביכים" שמעצם קיומם בעצם מאפשרים את קיומו של אותו אירוע, ברמה הכלכלית, ההתנדבותית וחשוב מכל, ברמה הערכית שלו.

ברמה המעשית, הדבקות בתפיסה הזאת אולי לא הורגת את תחום הקוספליי בארץ והעיסוק בו, אבל היא בוודאי מחלישה אותו ומדללת את השיח הקהילתי סביבו. זאת מבלי שתהיה לכך שום הצדקה מעשית – הרי שהרוב המשמעותי שעוסק או רוצה לעסוק בקוספליי, אותו רוב "מביך", הוא שמרוויח מעצם קיומו וטבעו את הבמה שניתנת לתחום, ולא המיעוט שרוצה לשמר לעד את מקומו באור הזרקורים. ברמה הערכית, הרי שקיים מרחק בלתי ניתן לגישור בין הטענה כי אדם הוא קוספלייר גרוע, לבין המסקנה כי לו בפועל זכות לעשות קוספליי. מה גם שמדובר במסקנה שלא מעוגנת בשום "אמת" – אף אחת מהנחות היסוד העומדות בבסיס התפיסה הזאת לא מחויבת מעצם העבודה שקוספליי הוא תחביב, אלא רק מעצם הרצון של מי המחזיק בה לשלוט ברמה מסוימת בקהילה.

השינוי של התפיסה המעוותת הזאת יכול להגיע רק מכיוונו של מי שמקיים את התפיסה הזאת בפועל – לא מי מהותיקים שהתווה אותה, אלא דווקא הצעירים והחדשים יותר בתחום הקוספליי הישראלי, שהצליחו בניגוד לאחרים לעמוד באמות המידה ו"להתקבל", גם אם הם לא בהכרח מסכימים בחדרי חדרים עם תפיסת העולם הרווחת. עליהם להבין כי המצב הנוכחי הוא כלל וכלל לא כורח המציאות, כי הוא משתמר רק תודות לקשר שתיקה ולמאזן אימה מדומה. ברגע שקשר השתיקה וההסכמה שבקריצה יתפוגגו, לא תישאר ברירה אלא לבצע שינוי, גם אם הוא יהיה הדרגתי ואיטי, משום כשמציגים את התפיסה הזאת לאור יום היא אינה מסוגלת לעמוד בפני הביקורת המופנית כלפיה, ומשום שאף אדם לא יהיה מוכן להצהיר בפומבי כי לגיטימי לדחוק את רגליו של אחר בגלל סיבות פסולות שכאלו.

אז כן, מתרחש משהו מאד לא בריא בתת-קהילת הקוספליי בארץ, ובעיסוק בקוספליי עצמו, אבל המצב בר תיקון, ולמזלנו הכוח שנחוץ כדי לשנות ולתקן נמצא בידיהם של מי שעמוק בפנים רוצים במציאות אחרת, נעימה יותר. עליהם נשאר רק לפצות את פיהם.

פוסט זה הוא חלק מנושא הכתיבה החודשי, העוסק בקהילתי הקוספליי הישראלית, של טבעת האנימה החדשה -התארגנות רופפת של בלוגרי אנימה ישראלים, אשר שמה לעצמה מטרה לפתח את השיחה הקהילתי בכלל ואת סצנת בלוגי האנימה בפרט ע"י כתיבה מרוכזת על נושא חודשי, אשר נבחר באופן משותף ע"י כלל חברי הטבעת, והתדיינות לגביו.


אני רוצה שאתם תתרומו למדור המנגה של תל-אביב!

לפני מספר ימים הגיע לכדי הבשלה אחד הפרויקטים ה"חוץ-כנסיים" של אמא"י, לאחר יותר מחודשיים של מגעים מאחורי הקלעים בין ועד הארגון לבין הנהלת הספריות העירוניות של תל-אביב, כאשר הוכרז באופן רשמי כי בחודשים הקרובים יוקם מדור מנגה בספרייה העירונית של תל-אביב בבית אריאלה. המדור יוקם, ימומן ויתוחזק מבחינה תוכנית בסיוע והכוונה של הארגון. פרטים נוספים על המדור אמורים להתפרסם בקרוב, ברגע שייסגרו כלל הסוגיות הקשורות לנושא.

נראה כי בעוד כמה חודשים בודדים יתרחש דבר מה מוזר במחוזותינו; תושבי תל-אביב החפצים בכך יוכלו לשאול כרכי מנגה באותה קלות ופשטות בה הם שואלים ספר של רם אורן או של סטיבן קינג. מדובר בצעד מבורך ומשמעותי בדרך לשיפור הסביבה היום-יומית של מעריצים רבים ולביסוס קשר בין התחום לבין הציבור הכללי.

במקביל להכרזה המשמחת, הארגון יצא בקריאה לקהילה לפתוח את ליבה ולתרום כרכי מנגה מיותרים למדור המתהווה. ועד הארגון הקצה לפרויקט סכום מכובד בתקציב שנת 2011, וייתכן כי ישקיע סכום נוסף בהמשך השנה, אך ספק אם הסכום הראשוני הזה יספיק בכדי שביום גזירת הסרט יהיו במדור כמה עשרות כרכים, ממיטב הכותרים ועל מגוון הז'אנרים. כרכים שלא ימצאו את דרכם מכל סיבה שהיא למדור התל-אביבי יועברו למדור המנגה בספריה העירונית של כרמיאל.

את התרומות אפשר יהיה להפקיד בדוכן אמא"י אשר יוקם בכנס פורים הקרוב, הארוקון 2011. מי שרוצה להעביר את התרומה במועד אחר, מוזמן לתאם פגישה אל מול ועד הארגון באזור תל-אביב, גבעתיים ורמת-גן, בנושא הייעודי שנפתח לשם כך בפורום אמא"י, או בדוא"ל הרשמי – doar dot amai@gmail dot com. כל תורם יקבל סיכת אמא"י כשי סמלי, ובמידה ויבחר גם להשאיר את שמו, הוא יירשם בעמוד התורמים באתר שיפתח לטובת הפרויקט, או באתר אמא"י.

העצלנים מבין הקוראים מוזמנים להשאיר פרטי התקשרות בתגובה ואני כבר אדאג שייצרו אתכם קשר.

11 ינו'
27
מאת Random Otaku

 כשכל דבר אחר נכשל… noitaminA!

אחת הנקודות המסקרנות שעלו בדיון שנוצר כאן לפני ארבעה חודשים בנוגע למצבה של קהילת מעריצי האנימה הישראלית, התייחסה אל תעשיית האנימציה היפנית במצבה הנוכחי, ולתוצריה, כגורם מרכזי לאיבוד העניין בתחום בקרב מעריצים ותיקים בישראל. למרות שהיא נקברה תחת הררי תתי-הדיונים אחרים, יש ערך בהפניית אור הזרקורים אל הנקודה הזאת, גם אם באיחור ובאופן שונה מהצפוי.

למרות הדחף הטבעי לקטלג אמירות בכל הנוגע להידרדרות רבתי של אנימה בשנתיים-שלוש האחרונות, כגרסה מוכרת של הקינה על "דור הולך ופוחת", כדאי לעצור לרגע ובכל זאת להתעמק במה שנכתב באותיות הקטנות ונאמר בין השורות. אם נשים בצד את הדיון המתבקש על הבדלי תפיסה, טעם ומטרה הצובעים את האופן בו אנו מתייחסים לתוכן אותו אנו צורכים, נוכל להתעמק ברשימת הכותרים אשר הרכיבו את עונות השידורים של השנתיים-שלוש האחרונות, ולהבין מאין מגיעות אמירות שכאלו.

בבחינה שכזאת יהיה קשה לפספס את מגמת הגידול המסתמנת זה זמן רב יחסית בכמות הכותרים החדשים הפונים באופן ברור למכנה המשותף הנמוך ביותר, או שמא לקהל נישה כזה או אחר. מדובר בהחלטה הגיונית מנקודת מבט כלכלית עבור חלקים נרחבים בתעשיית האנימה היפנית השרויים במצב כלכלי לא יציב – הפקת סדרות להן יהיה קהל צרכני "שבוי", לטובת מימון שוטף של הנפשות הפועלות ופרויקטים מאתגרים יותר. עם זאת, גישה זאת מעלה שאלות מטרידות בנוגע למקומו של אנימה כמדיום ערכי (לאו דווקא בהקשר האומנותי), לאור היחס הלא מחמיא הקיים בין מספר הכותרים המופקים, מסוג זה ומהסוג המאתגר יותר, במציאות בה בכל עונת שידורים עולות לאוויר יותר מ-20 סדרות חדשות, ובעיקר לאור התגברות הדליפה של רעיונות "שיווקיים" גם אל תוך הפקות ועבודות בהן זרים לחלוטין, כדוגמת אלמנט ה-moe ב-Sora no Woto.

מדובר במציאות מורכבת ולעיתים אף קשה, שעתידה רק להסתבך עוד יותר עם כניסתו לפעולה של חוק מס' 156 בחודש יולי הקרוב.

אחת מקרני האור החזקות במציאות הישרדותית זו היא רצועת שידורים שבועית קצרה, אשר צריכה להיות נר לרגלי כל מעריץ אנימה ותיק המלין על כך שהוא לא מסוגל עוד למצוא סדרות איכותיות חדשות – noitaminA. הרצועה, שהושקה באמצע 2005, נוצרה מתוך כוונה לתת במה לסדרות אנימה שונות הפונות לקהל יעד רחב ובוגר יותר מהדמוגרפיה השלטת באנימה באופן כללי, של גברים צעירים.


הטארקי מן מציעה מבט שנון, מצחיק, מרגש ומעט מעציב אל חייו של ציבור שלם ולרוב שקוף ביפן.

למרות נתוני הפתיחה שלה – הוקצה לה חצי שעה והיא מוקמה בלילה שבין חמישי לשישי – הרצועה זכתה להצלחה מהירה יחסית מבחינת נתוני החשיפה לה זכתה וכמות הצופים שמשכה. היא התבססה מהר מאד כמקור לסדרות קצרות, איכותיות ומגוונות למדי בנושאיהן – בדיוק מה שנדרש כדי למשוך קהל מזדמן יותר, או מעריצים אשר חיפשו משהו שונה.

דוגמא בולטת להצלחה הראשונית של הרצועה היא Hataraki Man, סדרה אשר דיברה על ואל פלח באוכלוסיה הכמעט ובלתי נראה בהווי הבידורי ביפן; נשות הקריירה ועובדות המשרד "האפורות", וזכתה לנתוני רייטינג גבוהים יחסית לסדרת אנימה (ממוצע של 4.4% ושיא של 5.1%). דוגמא אחרת היא Nodame Cantabile, ששודרה ברצועה מינואר ועד יוני 2007, אשר זכתה להצלחה מסחררת ולהפקה של שתי עונות המשך – אשר שודרו ברצועה גם כן – כמו גם דרמה טלוויזיונית פופולארית.


פארדייס קיס, עמוק בפנים, היא דרמה אנושית חמימה המוגשת על מצע ססגוני ומסוגנן.

פרט להצלחות אלו, סדרות נוספות אשר שודרו ברצועה וזכו לביקורות אוהדות הצליחו לגרוף הישגים מעשיים מסוימים – Paradise Kiss, Honey & Clover ו-Moyashimon הן העיקריות שבהן. הצלחות מתמשכות אלו, בדגש על ההצלחה רחבת ההיקף של Eden of the East, אשר שודרה ברצועה מאפריל 2009 ומאז זכתה לשני סרטי המשך, הביאו את הנהלת Fuji TV להחלטה כי יש לקדם עוד את הרצועה ובאפריל 2010 היא הורחבה לכדי שעה שלמה, והחלו להופיע בה 2 סדרות במקביל בכל רגע נתון. באותו החודש, חברת ההפצה והתרגום האמריקאית FUNimation הכריזה על כך שהגיעה לכדי הסכם עם הנהלת הערוץ, וכי שידורי הרצועה ישודרו בליווי כתוביות באינטרנט כשעה לאחר שהסתיימו ביפן – סימן לכך שסדרות הרצועה תפסו את עניינו של קהל נרחב בקהילת המעריצים האמריקאית.


לא רק שנודמה מספקת הרבה תענוג לאוזניים וללב, היא גם מצליחה לשלב מוזיקה קלאסית וקומיות.

החלק הארי של 23 הסדרות אשר שודרו ברצועה בחמש השנים מאז שנוסדה, זכו להכרה מצד מבקרים ומעריצים כאחד, גם אם הכרה זו לא לוותה בהכרח בהצלחה מסחרית תואמת. נראה שרצף זה לא עתיד להישבר גם בעונת השידורים האחרונה, של חורף 2010, בהתחשב בכך ששתי הסדרות המשודרות ברצועה כחלק מעונת שידורים זאת – Fractale ו-Wandering Son –  זוכות כבר עכשיו לשבחים ומסתמנות כמובילות העונה.

לאור היסטוריה מרשימה כל כך, קל יהיה להמליץ בפה מלא וללא שום הסתייגות לכל מעריץ ישראלי, ובעיקר לאלו אשר איבדו תקווה כי ימצאו משהו איכותי לראות, לכל הפחות לתת הזדמנות לכל סדרה חדשה אשר משודרת במסגרת רצועת השידורים של noitaminA, ואף להשלים את הצפייה בסדרות שכבר שודרו ברצועה בעבר.

כשהמסך מוצף בסדרות על להקות של תלמידות תיכון חסרות נקודה או נשמה, בסדרות המשך לאצ'י תפל ושל סדרות בהן הדמויות מייצגות את מדינות העולם באופן קומי לשם סיפוק הצורך בשיפים (OTP), האלטרנטיבה שמציעה noitaminA היא כמעט בגדר גלגל הצלה בלב סערה; נווה מדבר מרהיב בלב שיממון של בינוניות, רדידות והקרבה של הנרטיב למען המכנה המשותף הנמוך ביותר ונישות פטישיסטיות.

אז בפעם הבאה שאין לכם מה לראות, תפתחו את הערך של הרצועה בויקיפדיה האנגלית, ותבדקו אם ניסיתם כבר לצפות בכל הסדרות המוזכרות בו.

תגיות:
11 ינו'
12
מאת Random Otaku

 הצעת חוק מס' 156 ואנחנו

אישורה של הצעת חוק מס' 156, אשר עברה לפני מעט יותר מחודש באסיפה המחוקקת של טוקיו רבתי, עתיד ככל הנראה להפוך לאירוע המכונן של תרבות האוטקו ביפן בעשור של העשור הנוכחי. עם אישורה הורחבה בעצם באופן משמעותי היכולת של הממשל המטרופוליטאני של טוקיו לצנזר ולהגביל את הפצתם של תכני אנימה, מנגה ומשחקים הפוגעים "במוסר הנוער", מבלי שטבע אותה פגיעה נוסח באופן ברור ומפורט. מצד אחד, המשמעות המיידית של החוק אינה קטסטרופלית כפי שהיא משתמעת מלשונו המשפטית, בעיקר לאור סוגיות יישום החקיקה והסתייגויות אשר התקבלו מצד האופוזיציה לחוק, אך מצד שני מדובר בחקיקה המייצרת מציאות מסוכנת בה בעלי אינטרס בממשל יוכלו להוציא לפועל מהלכים אשר יפגעו בתעשיית האנימה והמנגה המוחלשות גם ככה.

מדובר במצב אשר התאפשר בין השאר תודות לחוסר הקשב של התעשייה להלך הרוחות במסדרונות המחוקקים של טוקיו; עם הבסת הצעת החוק הקודמת בנושא ביוני 2010, אשר זכתה לכינוי "חוק הנוער הבדיוני". מקדמיה בבית המחוקקים, בראש מושל טוקיו רבתי אישיארה (Shintaro Ishihara), עברו למסלולי קידום משניים וחשאיים יותר והגיעו לשלב מתקדם עם גרסה מצומצמת של אותו חוק, היא הצעה מס' 156, לפני שמתנגדיו הבחינו במתרחש. התגובה הייתה איטית, באה באיחור מבחינת לוחות הזמנים של ההצבעה והייתה חלשה ולא ממוקדת מספיק. במקום שנציגי התעשייה יפעלו כדי לנטרל את מסע הדיסאינפורמציה של המפלגה הליברל-דמוקרטית, מפלגתו של אישיארה, ובני בריתה, היו אלו מספר מצומצם של פוליטיקאים חסידי חופש הביטוי שניסו להפריך את הרושם המטריד והמוטעה – כאילו המצב כיום כלל לא מפוקח וכי הפריצות הופכת חומר בוטה לנגיש לציבור הכללי ללא שום בקרה.

במחאה על אישור החוק, חברות בולטות בתעשיית האנימה והמנגה היפנית הודיעו כי הן מושכות את ידן מ-Tokyo Anime Fair, יריד מרכזי בו משתתפים השחקנים המרכזיים בתחום, אותו מבקרים עשרות אלפי אנשים כל שנה בו נסגרות עסקאות בעשרות מיליוני דולרים – הממשל של מטרופולין טוקיו ואישיארה העומד בראשו לוקחים חלק מרכזי בהקמת וארגון האירוע מדי שנה. מהלך זה מעמיד בסימן שאלה מהותי את עצם קיום היריד במרץ 2011. במקביל לכך, מספר כותבים ב-2ch דיווחו בימים האחרונים כי במספר מכולות ברחבי טוקיו מגזיני מנגה שונים שמוקמו עד לא מזמן במדור הכללי הועברו למדור המבוגרים בלבד – מדובר אומנם בהתרחשות סמלית ונקודתית לכל היותר אך בו בזמן היא מבשרת רעות לא פחות מההכרזות הדרמטיות סביב TAF.

חצי השנה הקרובה, בה יגובשו המנגנונים והמדיניות המעשית ליישום החוק אשר ייכנס לתוקף החל מחודש יוני הקרוב, עומדת להיות במידה רבה גורלית עבור הרוב המוחלט של התעשייה הרשמית המייצרת את התוכן המהווה את לב תרבות האוטקו היפנית – חברות המפיקות ומפיצות סדרות אנימה, כותרי מנגה ומשחקים מסוגים שונים. אם להשתמש בסופרלטיב, הרי שאנו נמצאים בעיצומם של ימים גורליים של ממש מבחינה קיומית.
אם כי, אי אפשר לקבל את הרושם הזה, או בעצם אפילו חלק פיסה מהמידע הנ"ל, משיטוט במרחביה הוירטואליים של הקהילה הישראלית. הספינה שוקעת והתזמורת ממשיכה לנגן. הזדמן לי להלין רבות על דלות השיח, ובעצם על דלות התחביב עצמו, בקרב קהילת המעריצים הישראלית של אנימה ומנגה, המתעקשת ברובה להתהדר בנוצות לא לה – המאמר הגדול האחרון אשר התפרסם כאן הוא דוגמא לכך. ועם זאת, ספק אם אי פעם נפלה לידי דוגמא בולטת, ברורה ומשמעותית יותר לתהומות אליהם הידרדרנו, או שמה תהומות מהם מעולם לא יצאנו.

מעט ההתייחסות שכן נכתבה במפוזר ובדלילות, ביחס לחקיקה ולנסיבותיה הסתכמה בהערות שטחיות, טבולות בלא מעט בורות בנוגע לאופי והמבנה הבסיסי של תעשיית האנימה והמנגה ביפן, שניתנו בהתייחס לתמצות פשטני ולוקה של נוסח החוק. האמירה השלטת כי "לא נורא, זה יפגע רק בסדרות אצ'י בוטות ולא בסדרות הטובות" היא סביר להניח הדוגמא המושלמת לכל מה ששבור בשיח ובסדר העדיפויות של אנשים הטוענים כי הם מעריצים אמיתיים של תחום תרבות האוטקו.

ראשית, מדובר בבורות מרצון בנוגע לעובדה הפשוטה כי באווירה הצרכנית השלטת זה זמן רב ביפן, כותרי נישה בכלל, וכותרי אצ'י בפרט, הן שמייצרים רווחים משמעותיים עבור חברות הפקה ומפיצים רבים – כמה שלא נבכה על המציאות הזאת, סדרות דוגמת Kuragehime ו-Shiki עדיין יזכו במקרה הטוב להצלחה מסחרית ותודעתית זניחה במגרש הביתי שלהן. שנית, מדובר בהתייחסות פשטנית וסלחנית באופן מזעזע – מדובר בנושא מהותי וחשוב בלי קשר לתחביב כזה או אחר – לצנזורה כללית, המשאירה מקום רב מדי לדמיון, ליצירתיות ולאינטרסים הפוליטיים של המוציאים אותה לפועל.

עצם העובדה כי מדובר בהתרחשות שלכאורה אין לאיש בקהילת המעריצים הישראלית השפעה עליה, אינה מחלישה בכלל הנקודה פשוט כי זאת כלל לא הנקודה, משום שהדיון המתבקש על סוגיה כה מהותית לה תהיה השפעה על כל אחד ואחת מאיתנו, בקהילת המעריצים של אנימה ומנגה בישראל, הוא חלק בלתי נפרד מעצם העיסוק במה שמאפשר לנו להתהדר באצילתה של מעריץ, או שמה "אוטקו", אנימה ומנגה. אנו שנסבול מחוסר בנגישות לכותר מנגה זה או אחר, ולא נזכה לראות סדרת אנימה – עונה שנייה ל-Panty & Stocking היא מטרה בולטת לחוק – איכותית כזאת או אחרת. מה גם שיש דבר מה לעשות – על כך עוד רגע.

כפי שעולה מדבריהם ומתגובותיהם הרשמיות של כמה מבכירי התעשייה, בניהם בכירי חברת Kadokawa, Kodansha ו-Shuiesha המוציאות לאור הגדולות ביותר ביפן למנגה על סוגיה השונים, המאבק נגד החוק והמנטאליות העומדת מאחריו לא תמו עם אישורו בבית המחוקקים. העובדה כי לחוק צורפה הצהרה פורמלית שעיקרה הדגשת הצורך בזהירות ובחשיבה מעמיקה בכל הנוגע ליישומו, ומתגברים קולות המחאה בתקשורת ובציבור, מראה כי האופוזיציה לחוק זה בבית המחוקקים ומחוצה לו אולי התעוררה מאוחר מדי אך היא נחושה למנוע את תרחישי האימה שהוא צופן בחיכו.
אם כן, זאת אכן תקופה גורלית עבור יוצרים וחברי תעשייה, ובעצם עבור התעשייה בכללותה במבנה הנוכחי, אשר מייצרים את התוכן אותו אנו צורכים באדיקות שכזאת – יהיה זה כרך מנגה, סרט אנימה או משחק נובלה ויזואלית – אם זהו לא נושא חשוב לדיון קהילתי, איך יכול להיות שהתדיינות גבוה-גבוה על תחרויות קוספליי היא כאן?

בנוגע למה שאנו בכל זאת יכולים לעשות; כל אחד ואחת מאיתנו יכול לשלוח הודעה רהוטה ומנומסת בשפה האנגלית לממשל המטרופוליטאני של טוקיו, בה הוא מביע את מורת רוחנו כמעריצים מהחקיקה והשלכותיה, לכתובת הדוא"ל המיועדת לפניות הציבור, המצוינת באתר הרשמי בשפה האנגלית – koe at metro.tokyo.jp.

הערה מס' 1: הלינק הראשון בפוסט הוא קישור להסבר מפורט ובו בזמן נגיש של החוק – הוא שם כדי שתקראו אותו.
הערה מס' 2: להלן קישור למאמר המפרט באופן נגיש ומתומצת את הרקע להצעת חוק מס' 156 והנסיבות שאיפשרו את אישורה.

קבל עדכונים מבועת מחשבה