בועת מחשבה

לאורך השנים זכיתי להתנסות לא מעט בתחום הפאנסאב, תקופות קצרות של פעילות מאומצת כשביניהן מפרידות תקופות ארוכות של דממת אלחוט. אם זה בתור עורך, מקודד או מתזמן, כחלק מקבוצה ישראלית או לועזית - נחשפתי לחלק נכבד מהתחום המעניין הזה. עתה נראה שעוד תקופה כזאת נחתה עלי, מביאה איתה הזדמנות להתנסות במשהו חדש - בדיקת איכות של פרקים לפני שחרור, או QC בשמו ה"מקצועי" של התפקיד. התוצרים הראשונים כך נראה, לא מאחרים להגיע:

כפי שאפשר לראות, הפעם גויסתי (נידבתי את עצמי?) לשורותיה של Conor-Subs, קבוצה ישראלית ותיקה ומוכרת יחסית. הפרק הראשון של Hyakko - סדרת בית ספר מעונת השידורים הנוכחית ביפן - הוא אומנם ההוצאה השלישית שעוברת דרכי מאז שהתחלתי את עבודתי בקבוצה, אבל מגיע לה פרסום נרחב יותר. אחרי הכל, מדובר פרק הראשון של פרויקט חדש ורציני שזכה להתייחסות והשקעה של ממש מצד הצוות כולו.

נ.ב: לא, לא שכחתי את המחויבויות שלי כאן. פשוט הצבא הוא צבא והמבין יבין.

מספר פרקים: 25
סטודיו: Satelight, Studio Nue
תאריך שידור: מ-24.12.2007 ועד 26.09.2008.

השנה היא 2059, יובל חלף מאז האירועים המכוננים של SDF Macross ופרויקט ההגירה האנושית נמצא בשיאו – ציי ענק המהווים בית למיליוני אזרחים, משייטים להם אל מחוץ לגבולות החלל המוכר לאנושות בחיפוש אחר כוכבי לכת חדשי אותם ניתן ליישב. הסדרה מספרת את סיפורו של אחד מהציים הללו, מקרוס פרונטיר שמו, אשר נמצא בדרכו אל מרכז גלקסיית שביל החלב ושל גיבוריו הבלתי שגרתיים, אשר נקראים לדגל לאחר ששני אירועים לא קשורים בעליל, ביקורה של כוכבת פופ מפורסמת מצי שכן והופעתם של חייזרים מגזע מסתורי ואלים, מציבים לפתע את הצי כולו בפני מלחמת הישרדות נואשת.

כיאה למסורת שהפכה לסימן ההיכר של יצירות מקרוס, הסדרה נותנת במה לשני קווי עלילה ראשיים ושווי משקל. על אף שבתחילה הרעיון של שני אלמנטים עלילתיים מקבילים הנלחמים כל הזמן על הבכורה נשמע כמו מתכון לתאונת דרכים עלילתית, פרונטיר מצליחה לשלב בין הדרמה הרומנטית וסיפור המד"ב פעולה עמוס בסצנות אקשן וטכנולוגיות מרהיבות ומרכיבה אותם לכדי שלם מרתק אחד. הדבר מצליח לא רק ע"י ניסיון מוצלח לשמור על איזון עדין ביניהם בכל הנוגע לזמן מסך וחשיבות, אלא גם דרך השילוב הפעיל ביניהם בעזרת גורם שלישי שמקשר ביניהם ואשר הפך גם הוא לסימן ההיכר של מקרוס – המוזיקה והשירה המהווים אחד מהמוטיבים המרכזיים של הסדרה.

אחת ההפתעות הנעימות שהסדרה מציעה היא רמת המורכות של העלילה, אלף אלפי הבדלות מסבוכות של העלילה, שנפרשה בפני הצופה לאורכה. אין ספק שמרענן לראות סדרה שמחד גיסא לא מזלזלת באינטליגנציה של הצופה בה ומאידך גיסא לא מתעללת בו יתר על המידה. ההפתעה הנעימה האחרת היא הדרך שבה קצוות קווי העלילה השונים נסגרים באופן ברור ומספק עם סיום הפרק האחרון - חוץ מהמשולש הרומנטי בין שלושת הגיבורים – אשר מהווה אבן יסוד בסדרה – "המסתיים" בסימן של חוסר החלטיות וסוף פתוח, הוא אומנם מאפשר לסדרה להסתיים בסימן חיובי ומלא חיות, אבל הוא גורם לייאוש קל – אחרי שהכותבים שיחקו בצופים במשך כל הסדרה, המינימום שמגיע להם היא סגירת מעגל. נקודת חולשה בולטת פחות היא תחושת הדחיסות שמשרה סיום הסדרה, פריסתו על פני פרק נוסף הייתה יכולה להקל בהרבה על העיכול של כמות התוכן שהוא מציג ולחסוך מן הצופה את הצורך בניחושים מלומדים כדי להשלים כמה פערים קטנים.

בשביל סדרה המהווה פרק חדש ביקום מבוסס, היא מצליחה די יפה לעמוד בפני עצמה הודות לדרך בה היא כתובה. יש גם לציין לחיוב את הוספת קטעי הרקע, בתחילת הפרקים הראשונים בסדרה, המשמשים להסבר מושגים בסיסיים של היקום והצגה מתומצתת של ההיסטוריה שלו. קטעים אלו עוזרים להפוך את הסדרה לנגישה יותר, וגם אנשים שצברו ניסיון עם העולם של מקרוס יכולים ללמדו דבר או שניים דרכם. מצד שני, זה לא אומר שהסדרה שוכחת את השורשים שלה - לאורך הסדרה פזורים כל מיני אזכורים והופעות אורח שיספקו לא מעט ערך מוסף לצופה "מקרוס" ותיק, מבלי שזה יגרע מן המובנות או ההנאה של צופה מזדמן.

האנימציה "המסורתית" אומנם נופלת פה ושם לאורך הסדרה, לפעמים באופן בולט לעין, אבל לעולם לא באופן קיצוני מדי. מה גם שלכל הפחות ברור לאן הלך הכסף - לסצנות הקרב, מלאות ב-CGI יפיפה. ראויה לציון לשבח היא ההתייחסות המיוחדת והמשמעותית לה זכה הפסקול של הסדרה, לאור אותו דגש היסטורי שקיים על שירה ומוזיקה. עם מעל 20 שירים מקוריים המפוזרים לכל אורכה, שירי פתיחה וסיום המתחלפים בהתאם להלך הרוח ושירים המלווים סצנות חשובות, הסדרה הופכת לתענוג אחד גדול לאוזניים.

המעידה במקצב העלילתי ברגעיה האחרונים וחוסר ההחלטיות המרגיז בו נסגר העיסוק במשולש הרומנטי של הדמויות הראשיות, קושרים יחדיו כדי לשדוד מפרונטיר את השלמות ואת תהילת העולם שלה, משאירים מאחוריהם סדרה מעולה עם כמה פגמים. Macross Frontier, אשר נועדה בין היתר להיות פרויקט חגיגי לכבוד חגיגות יום ההולדת ה-25 ליקום מקרוס, היא מתנת יום הולדת מעולה, תוספת איכותית ליקום מקרוס ואחת מהסדרות הטובות ביותר של שנת 2008.

ציון סופי: 8.5/10

כמיטב המסורת, פרויקט המחמד הזה נולד ברגע בו שעמום מוחלט הצטלב עם הארה ומוחי הורשה לנדוד למחוזות נשכחים. מטרת הפרויקט, כפי שמרמזת הכותרת, היא תיעוד של ההיסטוריה הקצרה יחסית של קהילת האנימה ומנגה בישראל, ומכאן גם של סצנת האנימה והמנגה בישראל – אם זה תחילת השידורים של רצועת האנימה בערוץ "ביפ" בשנת 2001 או סגירת חנות "אוטקו" בספטמבר האחרון ומיזוגה עם "קומיקאזה", מתברר שרבים מהאירועים וההתרחשויות שעזרו לעצב את הקהילה ואת סצנת האנימה בארץ זרים לרבים מהמעריצים החדשים, אבל לא רק.

בינתיים ניתן להתבונן בתוצר של השלב הראשון של הפרויקט, אחרי שבועיים של עבודה, בחשבון שנפתח במיוחד למטרה זאת ב-Dipity.

אפילו שהדור הנוכחי שכח את זה, ידע הוא עדיין דבר יפה (וחשוב).

מדובר בציר זמן המציג אירועים חשובים הקשורים לקהילה הישראלית, נכון לרגע זה הוא מתחיל אי שם בדצמבר שנת 1999 ומגיע עד ימינו אנו, וכולל אירועים שנמצאו חשובים מספיק ושמידע מפורט עליהם אותר בהצלחה. קשה להאמין שנכון לרגע כתיבת שורות אלו, ציר הזמן הזה באמת ובתמים מכיל כל אירוע שווה לציין ולזכור בעשור האחרון, וכאן בדיוק נכנסים לתמונה אתם, הקוראים – אם אתם מבחינים באירוע ששווה לדעתכם ציון והוא אינו מופיע בציר הזמן, אתם מוזמנים להשאיר כאן תגובה עם פרטים כמה שיותר מלאים עליו או לשלוח אותה לכתובת הדוא"ל הרגילה. אני מבטיח להתייחס לכל הערה.

ברגע שלציר הזמן יתווספו עוד מספר מה של אירועים, ברגע שיהיה בו מספיק "בשר", יחל השלב השני והקשה יותר של הפרויקט – הוספת פירוט מסודר ומגובה עובדתית לכל אירוע ואירוע במטרה להפוך את ציר הזמן הזה למשהו בעל ערך אמיתי.

כמו תמיד, הערות, תגובות נאצה וטרולינג טהור יתקבלו בברכה.

רגע אחרי שהאחרונות בסדרות העונה סיימו את שידורן וסדרות מעונת שידורי הסתיו החלו ממלאות את מסך הטלוויזיה, הגיעה העת לסגור מעגל ולפרסם את החלק השני והאחרון של רשמי מעונת שידורי האביב. יהיה חסר טעם לנסות ולטעון שהפרסום הזה עדיין באמת ובתמים רלוונטי, בהתחשב באיחור המשמעותי בו הוא רואה אור, אבל אם אני רוצה להמשיך לכתוב סוג כזה של הודעות, יאה שאסיים כמו שצריך את הניסיון המסודר הראשון.

האמת היא שרק לאחרונה הצלחתי להתפנות כדי לצפות ב-20 הפרקים עליהם מבוססת ההודעה הזאת. ככה זה, בשירות. מצד שני, תירוץ קביל הוא עדיין תירוץ. ללא הערות נוספות, אז הנה הם לפניכם - רשמים ראשוניים על עונת אביב 2008 (חלק ב') :

Toshokan Sensou (תקציר)

בשנתיים האחרונות, הפכה רצועת שידורים יפנית קטנה בשם "noitaminA" לתו תקן של הפקות אנימה קצרות ואיכותיות הפונות לקהל בוגר ומזדמן יותר. אחרי ארבעה פרקים אפשר לקבוע בביטחון מלא ש"מלחמת ספריה" שומר על המסורת המכובדת הזאת.

בין הניסיון של קסארה (Kasahara) להגשים את חלום הנעורים הרומנטי והמופשט שלה במציאות מפוכחת וסבוכה עד מאד, לבין המאבק הפנימי שחווה דוג'ו (Dojo) בין "האני" החדש ו"האני" הישן והפגום לכאורה, הצופה זוכה לטעום דרמה אנושית מרתקת, אמינה, רלוונטית וחשוב לא פחות – כתובה היטב. הערך המוסף של הסדרה הוא הרקע עליו היא מתחוללת – מאבק אידיאולוגי על טבעה של הצנזורה בעת המודרנית – שאומנם מוקצן, אך רק לשם הדגשת החשיבות שלו והרלוונטיות שלו בימינו.

הבעיה האמיתית היחידה של הסדרה עד כה היא חוסר הבהירות בהיגיון הפנימי של הסדרה. איך יתכן שבעת המודרנית נוצר מצב כה קיצוני בו נציגים של הממשל המקומי נלחמים בנשק חם בנציגי ממשל ארצי? ההסבר המעורפל שהוצג עד כה פשוט לא מספק. אם רק הסדרה תטפל בבעיה הזאת, היא תיזכר לבטח כאחת הסדרות הטובות של העונה.

סיכוי שאמשיך לראות: ודאי

Code Geass R2 (תקציר)

במובנים רבים, ארבעת הפרקים הראשונים של R2 הם כל מה שהייתה הסדרה הראשונה, רק גדול יותר, רועש יותר וצבעוני יותר. הפאנסרביס המיני (לשני המינים), הגרנדיוזיות והדרמטיות המוגזמות והמיותרות ובעיקר עלילה כה מלאה בתפניות עלילתיות זולות וטריקים שלצופה לא נשאר אלא לתהות מי מוביל את מי – האם הסיפור מכתיב את התפתחות האירועים או שבעצם האירועים מכתיבים את התפתחות הסיפור.

מתברר שעוד יותר מקודמתה, R2 היא סדרה המבססת את עצמה על סיפוק מיידי וברור, על ריגושים זולים ועוצמתיים שאמורים להחזיק את הצופה על קצה כיסאו, אומנם במסווה של אמירה רצינית כלשהי אבל לעולם לא בניסיון אמיתי לייצר ערך אמיתי – כדי להשיג את התוצאה הזאת פרק אחרי פרק, הסדרה משלמת מחיר נוראי, היא מקריבה את עלילה, את הדמויות החיות בה ואת נשמתה. הדרך היחידה להמשיך ולספק את הצופה בסדרה כזאת היא ע"י מינון הולך וגובר של אותם ריגושים זולים, מה שחושף באופן הדרגתי, יותר ויותר, את היסודות המעורערים של הסדרה ואת חולשותיה הגדולות. התפניות העלילתיות נעשות מגוחכות יותר, הפאנסרביס מעיק יותר והדרמטיות מעייפת.

ריגושים זולים הם לא תחכום ודרמטיות ותפניות עלילתיות מרובות הן לא עומק.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

Wagaya no Oinari-sama (תקציר)

ארבעה פרקים אל תוך הסדרה ודבר עוד לא קרה. כן, הדמויות העיקריות הוצגו, הרעיון מאחורי הסדרה הובהר והרקע להתרחשויות שורטט בקווים כלליים, אבל נראה שהכותבים נרדמו בשמירה. במקום להתחיל להתעסק בעלילה ולהתקדם קדימה, הצופה זוכה לפרולוג ארוך מדי ומשעמם במיוחד – לא משום שהפרקים עצמם בנויים בסגנון "חתיכה מהחיים" סתמי מעט, אלא משום שבכל רגע נתון הצופה מקבל תזכורת על כך שכל הרכיבים הדרושים לסדרת הרפתקאות על-טבעית קלילה נמצאים שם, אבל במקום זה מישהו בחר לשחק בחול.

אין הרבה מה להגיד על עיצוב הדמויות ואיכות ההפקה בכלל, מעבר לכך שהם מספקים באופן הגובל באפרוריות. בעצם, "אפרוריות" היא הדרך הטובה ביותר לתאר את הסדרה עד כה. מבלי שהרעיון מאחורי הסדרה – לא מלהיב או מקורי במיוחד בפני עצמו – מיושם ודבר מה עלילתי מתרחש, הסדרה לא מספקת סיבה אמיתית להמשיך ולעקוב אחרי מה שקורה לגיבורים הראשיים, היא פשוט שוקעת בביצת השכחה.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

Macross Frontier (תקציר)

כיאה לנצר חדש לסדרת-העל של Macross, נראה שפרונטיר הולכת לפי הספר ולא מטלטלת את הסירה יותר מדי. ארבעת הפרקים הראשונים מספיקים כדי להציג בבירור את שני קווי העלילה הראשים והשקולים בחשיבותם – סגנון אופייני וייחודי ללא מעט סדרות מקרוס – זה של עלילת המד"ב עם חייזרים אלימים ומסתוריים בהם נלחמים בעזרת מטוסים משני צורה, וזה של סדרת דרמה רומנטית המשלבת אלמנטים קומיים והרבה התמקדות במוזיקה.

בינתיים השילוב הזה עובד, הרבה תודות לשזירה של האחד בשני – הקשר המיסתורי של רנקה (Renka) לוג'רה (Verja) הוא דוגמא לכך – ולא מעט גם הודות לאיכות ההפקה שבאה לידי ביטוי באנימציה הרגילה, קטעי האנימציה הממוחשבת ובליווי המוזיקלי – תקציבי העתק שהושקעו בסדרה, לרגל חגיגות 25 השנים לסדרת מקרוס המקורית, נותנים את אותותיהם.

כל עוד הסדרה תצליח להמשיך ולשמר את האיזון העדין בין שני קווי העלילה הראשיים, המנוגדים אחד לשני והנאבקים כל הזמן על הבכורה, צפויה לנו סדרת מד"ב מעניינת וייחודית שלא שוכחת גם לפנק את העיניים.

סיכוי שאמשיך לראות: ודאי

Nabari no Ou (תקציר)

אין ספק שברמה הרעיונית, נאברי היא סדרה מעניינת, בכך שהיא לוקחת נוסחא מוכרת ומוסיפה לה אלמנט קטן אך מהותי – הדבר הנוראי אחריו כולם רודפים נמצא דווקא בתוך הגיבור הראשי עצמו. עם תכנון קפדני ושילוב נכון של הגורם המייחד הזה בעלילה, אפשר היה ליצור סדרת פעולה, עם אלמנטים קומיים, טובה במיוחד. במקום זה, ארבעה פרקים תמימים היא מדשדשת בחוסר אכפתיות. נראה כאילו הכותבים לא התלהבו במיוחד מהרעיון של עצמם וממה שיש לו להציע, אולי בדומה לגיבורה הראשי, הסדרה בינתיים אפאטית ורק רוצה שישאירו אותה לנפשה.

אין דרך אחרת להסביר למה אף חלק בסדרה – הדמויות, הדיאלוגים או ההתרחשויות – לא מצליח להתרומם מהקרקע וליצור תחושה של נמרצות ודרמטיות ראויה, גם ברגעים של תגליות דרמטיות או סצנות קרב. באופן מעט אירוני, הסגנון האומנותי – דמוי צבעי המים – המהווה עוד נקודה לזכות הסדרה, רק מחזק את התחושה חסרת האנרגיה והמעוף שגוררים בינתיים את הסדרה כלפי מטה.

מהתרשמות ראשונית, קשה להאמין שמישהו מצוות הכותבים או הבימוי יתעורר לפתע ויוציא את הסדרה מההתנהלות המנומנמת שלה, אבל כמו שכבר אמרו לא פעם - התקווה מתה אחרונה.

סיכוי שאמשיך לראות: בינוני

עתה שהחוב הזה שולם במלואו, אפשר להמשיך קדימה בראש מורם. אחרי הכל, עונת שידורי הסתיו החלה בשבוע שעבר וחלק נכבד מהסדרות החלו בה קורצות לי…

גנדאם זאטה – שיפור, שיוף והעצמה

אחרי ההצלחה המאוחרת לה זכתה הסדרה המקורית בשידורים החוזרים ובסרטי התקציר שלה בבתי הקולנוע, הנחת העבודה הייתה כי זאת רק שאלה של זמן עד שהמילה "גנדאם" תשמע שוב בקרב מעריצי אנימה – שאלה של די הרבה זמן, כך התברר. למרות שהסדרה המקורית הפכה להצלחה כלכלית עטורת שבחים, בקרב צופים ומבקרים כאחד, חלפו חמש שנים תמימות עד שגנדאם שב לכבוש את ליבם וארנקם של רבים.

בחמש שנים שחלפו מאז ששודר אותו פרק אחרון ומעט אופטימי הזמן לא עמד מלכת. ז'אנר המכ'ה המציאותית הצעיר החל מבסס עצמו בצעדי ענק בקונצנזוס של מעריצי האנימה, מתפתח ומתבגר דרך סדרות דוגמת SDF Macross משנת 1982 ו-Armored Trooper Votoms משנת 1983. דברים השתנו, סדרות חדשות יצרו סטנדרטים חדשים ורף ציפיות הצופים מסדרות מכ'ה מציאותיות בכלל, ומסדרת גנדאם חדשה בפרט היה גבוה. בנסיבות הללו החלה את שידוריה במרץ 1985 סדרה קצת פחות מוזרה ובעלת שם קצת יותר ארוך – Mobile Suit Gundam Zeta.

גם זאטה הייתה פרי עטו ובימויו של יושייוקי טומינו, המשך לא ישיר לסדרה המקורית. עלילתה של הסדרה מתרחשת שבע שנים לאחר סיומה של המלחמה בין הפדרציה וזאון, שזכתה בינתיים לשם "מלחמת השנה" (One Year War – OYW) מכיוון שנמשכה שנה אחת. בשנים שחלפו מאז המלחמה, הפדרציה והעומדים בראשה בחרו ללמוד את הלקחים הלא נכונים ממנה – במקום להידבר עם המושבות ולהבטיח את זכויות תושביהן, היא הקימה כוח מחץ מובחר בשם "הטיטאנים", מטרתו הפומבית היא מרדף אחר שאריות זאון ששרדו את המלחמה וממשיכים לכאורה לחתור תחת שלטון הפדרציה – בפועל הוא הפך במהרה לארגון חסר רסן הנגוע ביהירות, אלימות וצימאון כוח אדיר, שעסק בעיקר בדיכוי והשפלה עוד יותר אכזרית של תושבי המושבות. מולו כטבעם של דברים, קם ארגון בשם "AUEG" (ראשי תיבות של "Anti-Earth Union Group"), שניסה תחילה לפעול במישור הפוליטי, מתוך הפדרציה, כדי לעצור את הטיטאנים.

לאחר שאלו השתמשו בגז עצבים על מושבה בה התקיימו הפגנות מחאה נגד מדיניות הפדרציה, ובכך הרגו בין רגע 30 מליון מתושביה, איוג מחליט לפתוח בהתנגדות מזוינת במטרה להפיל הטיטאנים והאלמנטים בממשלת הפדרציה המספקים להם תמיכה אידיאולוגית ומעשית. הסדרה נפתחת מספר חודשים אל תוך האירועים הדרמתיים הללו, במושבת חלל בה הטיטאנים משתמשים כבסיס אימונים ומפקדה. איוג שולחים אליו כוח משימה במטרה להשתלט על דגם הגנדאם החדש שהטיטאנים סיימו לפתח. בכאוס שנוצר כתוצאה מהמתקפה של איוג, נער צעיר תושב המושבה, קמיל בידן (Kamille Bidan) שמו, משתלט על אחד מדגמי הגנדאם הללו ומלא זעם כלפי הטיטאנים הוא מצטרף לאיוג. העניינים כצפוי, רק מסתבכים משם. עדיף להפסיק כאן, כדי לא לספיילר למי שעוד לא ראה את הסדרה.

זטה הייתה סדרה אפלה, קודרת וטראגית הרבה יותר מסדרת גנדאם המקורית. אם בסדרה המקורית מרבית מהזוועות הגדולות של המלחמה הוצגו רק בדיעבד, הרי שבזאטה זוועות רבות מוצגות בשיא הגרוטסקיות שלהן ובזמן אמת. הכמות הגבוהה של דמויות מרכזיות יותר ופחות משני הצדדים שנהרגו במהלך הסדרה לא רק שתרמה לטון האפל שלה, אלא גם עזרה לקבע את הכינוי לו זכה טומינו בקרב מעריצים יפנים - "טומינו הטובח".

זאטה לקחה את התוצר הסופי שהוצג בסדרה המקורית, שייפה רבות מפינותיו החדות, שיפרה נקודות שהרגישו חצי מבושלות והוסיפה רעיונות ומרכיבים חדשים לנוסחא הבסיסית והאיתנה שיצר טומינו הסדרה המקורית. רבים מהתוספות הללו הפכו עם הזמן לאבני יסוד במטא-סדרה הגדולה של גנדאם. על אף הניסיון של טומינו, הסדרה המקורית לא הייתה חפה משילוב של כל מיני אלמנטים שחמש שנים מאוחר יותר הרגישו לא במקום בסדרת מכ'ה המנסה לשמרו על פסואודו-מציאותיות – כדי להתמודד עם הרף העולה, זאטה עברה כיול מחדש, אם זה דרך נגיעות קטנות כמו הצגת סצנה בה מתרחשת דליפת חמצן מתא הטייס, או באופן בולט יותר דרך העלמת מיני עיצובים אקזוטיים ולא שימושיים של חליפות ניידות.

בזאטה הוצג לראשונה הרעיון שהגיבור הראשי מקבל חליפה ניידת חדשה ומשודרגת במהלך הסדרה – גנדאם זאטה, על שמו נקראת הסדרה, הופיע בעצם רק בחציה השני ועד אז נעשה שימוש בגנדאם Mk.II אשר נגנב בתחילתה. בה, בשונה מסדרת גדנאם המקורית, הופיעו יותר מחליפה ניידת אחת העונה לשם גנדאם – הופיעו לאורך הסדרה שש – אלמנט שהפך לקבוע בסדרות החדשות במטא-סדרה.

גם הרעיון שחליפות ניידות מסוגלות לשנות צורה למצב טיסה, הופיע כאן לראשונה והפך לאלמנט נפוץ וקבוע בסדרות מאוחרות יותר. אלמנט עלילתי נפוץ הרבה פחות שהוצג בזאטה לראשונה היה מאבק תלת-צדדי, בניגוד לזה הדו-צדדי מהסדרה המקורית – בשלב מסוים בסדרה, לקרב בין איוג לטיטאנים הצטרף Axis, ארגון צבאי אשר הורכב משורדי זאון ממלחמת השנה.

אם הסדרה המקורית עזרה ליצור את ז'אנר המ'כה המציאותית והכניסה את השם "גנדאם" לראשם של מעריצי אנימה רבים, הרי שזאטה הביא משהו חדש לז'אנר המתהווה והפכה את גנדאם למותג של ממש בכך שעשתה את הכול טוב יותר, מהר יותר, גדול יותר, רועש יותר ונוצץ יותר. השנים שחלפו, והסדרות החדשות ששודרו מאז שזאטה סיימה את שידורה לא עשו דבר כדי לשנות את הקונצנזוס שהתגבש בקרב מעריצים ומבקרים, יפניים ומערביים כאחד – זאטה עדיין נחשבת לאחת ההפקות הטובות והאיכותיות ביותר של גנדאם אי פעם.

בשבוע הבא: האימפריה גדלה - על היקומים המקבילים וסדרות גנדאם האחרות.

כתבות קודמות בסדרה:
חלק ראשון - מה זה גנדאם?
חלק שני - גנדאם המקורי – המקור, ההתחלה והבסיס

נ.ב: מצטער על האיחור בפרסום החלק הזה, בין הצבא לראש שנה לא נשאר לי זמן פנוי בשבועיים האחרונים. החלק הבא יתפרסם ביום ראשון, כרגיל.