הרבה מים זרמו בתשעת החודשים שחלפו מאז שהירהרתי ברצינות על הנושא. ארועים התרחשו, החלטות התקבלו, דלתות נפתחו ובפעם הראשונה אי-פעם אני מרגיש כאילו הכמיהה היא יותר מציאות-בתהליכים מאשר חלום. אולי זה השירות הצבאי שמתתדפק על דלתי ומתחיל רשמית את הספירה לאחור, תחילת לימודי היפנית או אולי בכלל עידודם המחודש של הסובבים אותי. אני מוצא את עצמי מהדק את ההצ'ימאקי (鉢巻) שלי ("משנס מותניים" הרגיש כביטוי לא מתאים) ולוקח את הצעד הממשי הראשון בדרך שתוביל אותי למימוש חלום ענק מימדים בארץ השמש העולה, אבל מספיק לדבר עלי.
אם להתבסס רק על מה שנכתב ע"י שאר חברי הטבעת בנושא, הרי שהכמיהה ליפן היא עניין נפוץ, אפשר להגיד כמעט בסיסי, בקרב אוטקו מכל רמות הידע והרקעים החברתיים. כמיהה מתפתחת בת מספר שלבים המתקשרים ישירות לבגרותו של האוטקו, הרוב מגיעים לשלב הביצוע הממשי לאחר שכבר עברו את השלב שבו אנימה ומנגה היא הסיבה היחידה לטיול, וטוב שכך. טיול ליפן רק לשם סיפוק הצד האוטקואי בנו הוא בזבוז גמור של זמן וכסף.
כיעד למסע של סוף השירות הצבאי, יפן היא האלטרנטיבה השפוייה להודו ותאילנד, שהפכו מזמן למקומות מפוקפקים למטייל הלא מנוסה. מה גם שהיא מציעה חופש וניתוק אמיתיים מישראל וישראלים ומכאן חוויה רוחנית ואינטלקטואלית שהיא לא רק שונה לחלוטין אלא גם רמה מעל. הבחירה הלא סטנדרטית ביפן היא משהו שצריך להיות גאה בו משום שאם זה מצביע על משהו, זה על שכל ישר.
אם כבר מדברים על מסע מימוש וגילוי עצמי ביפן אני פשוט חייב להזכיר את "קינטרו הולך את יפן", סרט דוקו על בחור אמריקאי ממוצע המתאהב בבחורה יפנית ומחליט ללכת את אורכה של יפן (2000~ מיל) בכדי למצוא את מקום הולדתו של אביו. סרט מרגש, מרתק וללא ספק מספק תמריץ אדיר לכל אדם שרוצה לטייל ביפן.
רגע לפני סיום הייתי רוצה להודיע משהו קצר; נושא הטבעת השבועי נקבר רשמית עם פירסום הודעה הזאת, מספר גורמים שאיני רוצה לפרט עכשיו הובילו למותו הטראגי בתרם עת. לאור המצב, אני בספק אם חבר אחר בטבעת ירים את הכפפה שזה עתה הנחתי, אז מי שיכול שיקרא קדיש כדי שנוכל להמשיך בחיינו עם מצפון נקי.
מתנגן ברקע: "Paranoid Android" של RadioHead
יש בעיה, למי מחברי הטבעת אבא מת? אחרת אי אפשר לקרוא קדיש, ו… אי אפשר לקבור את נושא הטבעת? ^^" (על אף שזה היה די נחמד אם בזה שלא היה אפשר לקרוא קדיש היינו מחזירים דברים לחיים)
הוספת תגובה