בועת מחשבה

מספר פרקים: 13
סטודיו: ZEXCS / Trinet Entertainment
תאריך שידור: מ-03.10.2004 ועד 26.12.2004

מיזוהרו ריו הוא תלמיד בית ספר רגיל למדי שחי ביחד עם אחותו הקטנה. חיי בית הספר של ריו רגילים למדי עד שלילה אחד בחורה (יפה כמובן) בשם מאסודה שיזוקה מתפרצת לחייו בצורה מפתיעה, וטוענת, במפתיע (לא באמת אבל נניח), שהיא כלתו המיודעת של ריו ושהיא הגיעה כדי לחיות עם בעלה לעתיד. את התמונה משלימות כמה בישוג'ויות והרבה הומור מצבים.

גודלה של אכזבה קשור לעיתים קרובות לגודל הציפיות שקדמו לה. אז למה היה כבר ניתן לצפות מסדרה שמבוססת על *סימולאטור-הכרויות, סוג משחקים ידוע לשמצה (שלא בצדק, דרך אגב) ? ליותר ממה שהצופה מקבל כאן, זה בטוח. בעוד שישנן דוגמאות רבות להצלחה של סדרות עם שורשים שכאלה אשר הצליחו להימנע מטעויות נפוצות, הסדרה היא לבטח שלא אחת מהן, ולרגע נראה שהיא עולה על כל מוקש אפשרי. הסדרה היא לא יותר מדוגמא קלאסית לסדרה המבוססת על סימולאטור הכרויות שמיוצרת בבית חרושת עם דגש על שמירת מיטב המסורת חסרת המקוריות או עומק. העלילה מתגלה כלעוסה ותבניתית עד כדי כאב ולכן גם צפויה עד מאד, מה שמערים קשיים נוספים על היכולת של הצופה לסבול אותה.
הדמויות מתגלות כשטוחות וסטריאוטיפיות, נראה שלא נעשה אפילו מאמץ מינימאלי לתקן את המצב לאורך הסדרה, ולכן לא משנה כמה הצופה ינסה, הוא יתקשה להתחבר אפילו בצורה חלקית לדמויות.

האנימציה לא מצליחה לצאת לעזרת העלילה והדמויות. כדי לכפר אפילו בקצת על המגרעות שצוינו עד כה הייתה האנימציה אמורה להיות משכמה ומעלה, אך במקום זאת הצופה זוכה לבינוניות בלבד, זאת למרות שהסטודיו הצליח לשמור על רמה זהה של אנימציה לכל אורך הסדרה, דבר שגם אולפנים גדולים מתקשים לעשות לפעמים.

הפסקול לא זוכה לביקורת מצדי, משום שהוא כמעט לא קיים לכל אורך הסדרה. ברגעים הבודדים שהוא כן מראה את עצמו, הוא יותר דומה לתוצר חובבני ולא מנוסה מאשר משהו שאדם שפוי היה מעלה בדעתו לקנות ולשמוע. אפילו שירי הפתיחה והסיום לא טובים בהרבה, יש גבול לכמה קיטשיות חסרת כל רגש על רקע מנגינה מונוטונית הצופה יכול לסבול. להקת הפופ שעזרה ליצור את השירים היא קבוצה חסרת נשמה או כל יכולת יצירתית, ודבר זה ניכר בשירים עצמם.

האורך הלא כל כך סטנדרטי של ארבע עשרה דקות על פני שלושה עשר פרקים בלבד לא עוזר במהומה, ואם כבר משמש רק כגימיק, בעיקר כאשר הפתיחה והסיום לבדם לוקחים שלוש דקות שלמות וקצת. האורך הקצר בצורה מצחיקה גם של פרק בפרט, ושל הסדרה ככלל, לא משאיר מקום לשיפור ורק מקצין את הצדדים הרעים של הסדרה.

"Final Approach" מתגלה כסדרה רדודה, סטריאוטיפית וצפויה שאפילו לא מנסה להראות כמשהו אחר. ישנן מספיק סיבות להניח אותה בצד לטובת סדרות רבות וטובות אחרות מהעבר ומהווה. הסדרה מהווה דוגמה מצוינת לאיך שסדרה בסגנון לא צריכה להיעשות בשום אופן.

*הערה: "סימולאטור הכרויות" – Dating Sim – תת-ז'אנר של "משחקי נובלה", ז'אנר משחקים מאוד פופולארי ביפאן, בו השחקן משחק מגוף ראשון ב"סיפור אינטראקטיבי" עם אלמנטים של משחק תפקידים וכו'. תת-הז'אנר זוכה למוניטין מפוקפק הן בתוך והן מחוץ ליפאן מסיבות אלו ואחרות.

מתנגן ברקע: "Word Up" של Korn