בועת מחשבה

תחילתה של עונת שידורים חדשה ביפן היא תמיד מאורע מכונן, גם כשמדובר בעונה חלשה, אשר מצליח במקום מסוים ללכד ולו לזמן קצר מעריצים מזנים ומסוגים שונים תחת קורת גג אחת. לפתע כולם צופים בסדרות מתוך מבחר מצומצם ומוגדר, ובזמן זהה כמעט לגמרי, בגלל הטבע השבועי של השידורים. הבסיס המשותף הזה מהווה במקרים רבים במה לדיונים, לויכוחים, ליצירה ולשיתוף שהם טבעה של מסגרת משותפת – מופשטת ככל שתהיה. מסיבות שונות ומשונות, זה זמן רב שאני לוקח חלק שולי, במקרה הטוב, בהמולה שמתחילה עם תחילתה של כל עונה במקומות השונים של הקהילה הישראלית. אני יושב בצד ומחכה חודשיים שלושה, לפני שאני מתחיל לבחון ברצינות את הסדרות שהעונה מציעה. רק שהפעם, עם בואה של עונת אביב, החלטתי בצעד ספונטני לחזור למקורות ולהתחיל לצפות בחופן של סדרות חדשות מהרגע שבו תרגמו את הפרק הראשון שלהן. התוצאה היא הודעה בת שני חלקים, אשר תכיל את הרשמים הראשוניים על עשרת (!) הסדרות החדשות שנוספו לרשימת הצפייה שלי בחודשיים האחרונים.

אחרי ההקדמה הארוכה והמעט מיותרת הזאת, הרשו לי להציג את הרהורי על הסדרות שנפלו בחיקי – חמישה פרקים אל תוך שידורן – הרשמים הראשוניים על עונת אביב 2008 (חלק א') :

Golgo 13 (תקציר)

הבעיה העיקרית של Golgo 13? אין לסדרה שמץ של קו עלילה. אפשר היה בקלות לשנות בצורה שרירותית את סדר חמשת הפרקים הראשונים וספק אם מישהו היה מבחין בהבדל – במקום לנוח בזרועותיה של עלילה קוהרנטית ומעניינת הסדרה רצה לזרועותיה הפתוחות של אפיזודיות נוסחתית עבשה. הזמנה, ביצוע, התחמקות וחוזר חלילה. זמן המסך שלא מנוצל להצגה של התבנית הקבועה, מבוזבז על ניתוח מעמיק ומלא יראת כבוד המבוצע בעקבות כל מיצמוץ של הדמות הראשית – זה הופך למבדר די מהר, מהסיבות הלא נכונות.

זה לא שהכל בסדרה רע, אין ספק שהיא מצליחה ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהזכיר מאד את סדרות המשטרה של סוף שנות השבעים בארה"ב – כשגברים היו גברים (מלאי טסטוסטרון), הרעים היו רעים ונשים היו קלות. גם רמת ההפקה לא מאכזבת, עם תזרים בלתי פוסק של סצנות אפלוליות ומלאות אווירה או נופים מפורטים ונאמנים למקור. רק שזה ממש לא מספיק.

בלי עלילה, בלי דמויות מעניינות ועם אווירה שמרגישה מעט לא במקום, קשה לדמיין במה ימלאו את 45 הפרקים שנותרו לסדרה.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

Kamen no Maid Guy (תקציר)

כדי לזכות בלב הצופים, על קומדיות נישה דוגמת Maid Guy, המוכוונות מראש לקהל יעד מצומצם ומוגדר, לעשות הכל כדי לספק את אותו קהל יעד ולזנוח לחלוטין כל דבר אחר, לא משנה כמה הוא נוצץ. Maid Guy נראה, נופלת בפח הבסיסי הזה מהרגע הראשון – היא מנסה לספק הומור וסצנות שידברו אל האוטקו הותיקים והמעט "כבדים" יותר, ורגע לאחר מכן זה הומור מצבים כללי ומלא פאנסרביס. התוצאה היא סדרה שלא ממש מצליחה באמת לספק אף אחד משני המחנות הללו.

מנקודת מבטו של אוטקו "כבד" יש כאן מעט מדי "בשר" שהוא לא משהו שאפשר למצוא בכל סדרת קומדית בית ספר מלאת פאנסרביס. מנקודת מבטו של צופה מזדמן, הדבר היחיד שמייחד את הסדרה בהשוואה לכל אותן קומדיות בית ספר, הם קטעי הומור שאליהם הוא יתקשה מעט להתחבר. מבלי שהסצנות, הדיאלוגים וההומור הנובע מהם, יחזיקו את הסדרה, איכות הפקה ירודה – בעיצוב דמויות לא מרשים וברמת אנימציה נמוכה באופן עקבי – בולטת הרבה יותר לעין.

בין הניסיון הלא מוצלח לאחוז במקל בשני קצותיו, לבין ההפקה הלא מרשימה, זאת עדיין סדרה משעשעת – אם אין משהו טוב יותר לראות.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

Kanokon (תקציר)

מה עוד נותר להגיד על סדרה, אחרי ששידורה החינמי באינטרנט הופסק משום שהיא לא עמדה "בנורמות מוסריות"? לא הרבה. קאנוקון היא ללא ספק הסדרה הוולגרית ביותר שיצא לי לראות מזה זמן רב ולבטח בין המטמטמות יותר שיצא לי לראות מעודי. היא מלאה בדיאלוגים ובסצנות בוטות, כשה'עלילה' הדקיקה מכסה אותם רק קצת יותר מהמעט שמכסה את צ'יזורו רוב הזמן.

נראה שהסדרה שמה לעצמה כבר בתחילתה צמד מטרות מקבילות – האחת, להוכיח שניתן לבסס 12 פרקים תמימים על שום דבר חוץ מפאנסרביס בלתי פוסק הגובל פעם אחר פעם בפורנוגרפיה, והשנייה, להביא את הצנזורה היפנית עד לקצה גבול הסיבולת שלה. בשתיהן היא עמדה בהצלחה כה מרובה, עד שלא הייתי מסוגל להכריח את עצמי לראות חמישה פרקים תמימים, הרמתי ידיים וברחתי כל עוד רוחי בי אחרי שלושה פרקים.

הסדרה הזאת היא אנטי-תזה למה שאני מנסה לחפש בסדרות בהן אני צופה, ושלושת הפרקים הראשונים בהם צפיתי מרגישים כמו בזבוז הזמן הנוראי ביותר בחיי הצעירים עד כה.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

To-Love-Ru (תקציר)

על פניו, To-Love-Ru עושה את מה שהיא אמורה לעשות והיא עושה את זה טוב, וזאת כנראה הבעיה שלי איתה. בשביל סדרת בית ספר, מלאת קומדיה, רומנטיקה-של-גיל-ההתבגרות עם תוספת מכובדת של פאנסרביס – סביר ולא בוטה, בניגוד לקאנוקון – היא מכילה את כל מה שנדרש. גיבור חסר ביטחון עצמי, אחות צעירה ומלאת חוכמת חיים, נערה חדשה שנופלת (תרתי משמע?) על הגיבור הראשי ללא התראה, הנערה הפופולארית והאגוצנטרית בבית הספר – הכול נמצא שם והכול מתחבר ומתפקד יחדיו בצורה מרשימה. כמו מכונה משומנת היטב, מכונה מוכרת מדי. ללא שום התיימרות או ערך מוסף, רק בידור פשוט העשוי בצורה טובה.

לאורך השנים התרחקתי מסדרות שכאלה, אם זה מפאת חוסר זמן פנוי או רצון למשהו בעל מעט יותר משמעות בבידור שלי. מצד שני, זה לא אומר שהפסקתי להיות מסוגל להעריך את השווי שלהן, כמו במקרה הזה.

זאת הסדרה הראשונה מזה הרבה זמן שבה הפסקתי לצפות לא בגלל שהיא גרועה, אלא בגלל שהיא לא טעמי. שזה גם, במקום מסוים, מדבר לזכותה.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

Vampire Knight (תקציר)

יש משהו אירוני בכך ש-Vampire Knight משתמשת בניגודים – כיתת היום וכיתת הלילה, ערפדים ובני אנוש, זירו הרגיל וזירו ה"בעייתי" – כמוטיב עלילתי. למה אירוני? משום שמעבר למוטיב, המילה "ניגודים" היא כנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את הסדרה עד כה – ניגודים בלתי פוסקים. הניגוד שבין רמת אנימציה יפיפייה בסצנות מסוימות, לבין סצנות שלמות שנראות איום ונורא. הניגוד שבין האנגסט המעט מוגזם והמיותר, לבין סצנות הומור שמקומן הטבעי בקומדיית מצבים. הניגודים הללו גורמים לצפייה להיות צורמת וחסרת הרגשת עקביות, ובכך קוברים עלילה ודמויות שהיו יכולות להיות מעניינות בנסיבות אחרות.

קשה להשתחרר מההרגשה שמתחת להצגה השבורה הזאת קבור סיפור מעניין שאמור להיות מוצג אחרת, טוב יותר. את האמת כנראה יודעים רק קוראי המנגה, שעליה מבוססת הסדרה.

סיכוי שאמשיך לראות: נמוך

חלקה השני של ההודעה יפורסם ככל הנראה במהלך סוף השבוע הקרוב. אלא אם כן יצוץ משהו בחיים האמיתיים.