בועת מחשבה

גם פאנארט יפה שמקל על קריאת הטקסט, וגם תזכורת לצפות ב-Rose of Versailles!

החודש הראשון של השנה החדשה אומנם כבר חלף, אך עוד לא מאוחר לסכם במספר נקודות את השנה שחלפה על צדדיה השונים של תרבות האוטקו בארץ, מנקודת מבטה של קהילת המעריצים הישראלית הסובבת אותה. אין טעם להתיימר כי מדובר בסיכום מלא ומוחלט, הרי טבעה המבוזר והמקוון של הקהילה, והאופן בו אנו חווים את התחביב כמעט ומבטיחים כי מבין שורות הסיכום יעדרו אירועים אלו ואחרים, ועם זאת, נראה כי כלל האירועים והתהליכים המרכזיים זכו בו לייצוג הולם.

תחילה, המגרש הביתי. באופן לא מפתיע, תחום בלוגי האנימה העבריים המשיך לדשדש גם השנה, עם הצטרפות זניחה של כותבים אשר קוזזה על ידי היעלמותם של כותבים אחרים. מאחורי הכותרת הגדולה של "בלוגספירת בלוגי האנימה בישראל" עמדו השנה בכל רגע נתון לא יותר מ-4-5 בלוגים פעילים, במידה כזו או אחרת. זאת על אף שני אירועים ראויים לציון – הראשון הוא פתיחת שירות בסיסי לאכסון בלוגי אנימה עבריים תחת מטרייתה של תת-קהילת Animanga, אשר נפתח בחודש דצמבר 2008, אך הגיע לכדי מימוש במחצית הראשונה של השנה החולפת. על אף הכוונות הטובות, עצם פתיחת השירות לא הצליחה לשנות את המציאות, והוא לא הצליח לבסס את עצמו בשל מחסור בכותבים, ולא פחות הודות לכך שהשירות שווק רק לחברי תת-הקהילה. השירות עדיין מאכלס את שרתי Animanga, אך זה כמה חודשים שמסדרונותיו הם לא יותר מעיר רפאים.

האירוע השני והמעודד יותר הוא פתיחתו של Spinchan – בסיוע נדיב וישיר מצד The_Crow – בלוג אנימה קבוצתי אשר שם לעצמו מטרה לייבא לארץ את התבנית המפורסמת של Random Curiosity. בפחות משנה הבלוג הפך לנקרא ביותר בתחום, הרבה הודות לקצב הכתיבה העקבי והגבוה של צוות הכותבים ולקידום מצד תת-קהילת anime-IL. על אף הטענות שהועלו בכל הנוגע לרמת הכתיבה בו ולאיכות תכניו – כבודן במקומן מונח – עצם קיומו מהווה הוכחה לכך שהדשדוש של התחום כולו אינו בהכרח כורח של המציאות.

עם סיום תהליך ההתבססות של אמא"י (ארגון מנגה ואנימה ישראל) כמוביל סצנת כנסי האנימה בארץ בתחילת השנה, הסצנה התאפיינה בשקט יחסי במהלך שנת 2009 – על אף הצטרפותה הבלתי צפויה של התארגנות חדשה לזירה, שצמחה מתוך תת-קהילת Otakucon – עם שלושה כנסים מוצלחים יחסית, בין היתר גם מבחינה כלכלית. בהקשר להצגת היכולת של אותה התארגנות חדשה, אשר הייתה אחראית לאוטאקו-קון בחודש דצמבר, צריך לציין לחיוב את החלטתו של ועד אמא"י לא רק שלא לנסות ולחסום את ההתארגנות, בעיקר לאור הביקורת הקשה שזו הטיחה בארגון, אלא אף לתרום לה מקופת הארגון ומניסיון אנשיו, בהתניה מסוימת כמובן, במטרה המוצהרת של חיזוק היוזמה והיזמים. בניגוד לצפייה בחוגים מסוימים, אפשרות קיומו של כנס בן יומיים תצטרך לחכות לשנת 2010, ואולי עדיף שכך.

העיסוק בכנס אוטאקו-קון מציע רק דוגמא אחת לשינוי שחל באמא"י מאז הבחירות הראשונות לוועד הארגון, אשר התקיימו בסוף כנס כאמ"י 2009, בחודש אוגוסט. ההרצאות בשגרירות יפן וההקרנות באוניברסיטת חיפה הן דוגמא נוספת לכך. אחרי הדשדוש המתמשך בכל החזיתות, נראה כי הוועד החדש הצליח ליישם שינויים מיוחלים בתקופה קצרה יחסית, וכי בחודשים האחרונים של השנה החולפת הארגון נכנס לישורת הנכונה. ייתכן מאד כי השנה הקרובה תהיה "ה"שנה בהיסטוריה הקצרה של הארגון, אם רק המגמה הזו תמשך, ובינתיים נראה כי אכן כך הדבר.

בו בזמן, זו הייתה גם שנה משובחת עבור יוזמות "פרטיות" של מעריצים מהקהילה, אשר כיסו שלל תחומים מגוונים. במבט לאחור אפשר להצביע על שלושה פרויקטים בולטים ומשמעותיים משנת 2009, אשר מייצגים בו בזמן את הגיוון האפשרי ואת חשיבותן של היוזמות אלו – ה-AnimeBit, ספריית המנגה והפאנזין. הראשון הוא פרויקט מחמד של The_Crow, שהושק בחודש יוני, ומטרתו יצירת אגרגטור נוח ושימושי אשר ירכז מידע על קבוצות פנסאב ישראליות וקישורים להוצאות שלהן, אשר סובלות באופן כרוני ממחסור בחשיפה ומנגישות מוגבלת.

הפרויקט השני התחיל כמשאלת לב פשוטה של אחד ממנהלי ישראטקו – שכל אחד יהיה מסוגל לשאול כרכי מנגה מהספרייה העירונית שלו. אחרי חודשים של איסוף תרומות וביסוס שיתוף הפעולה עם הספרייה העירונית של כרמיאל, נפתח בחודש אוקטובר באופן רשמי מדור המנגה בספרייה ובו מעל 200 כרכים – כולם תרומה של מעריצים מרחבי הארץ. הפרויקט השלישי הוא מגזין חובבים דיגיטאלי על תרבות האוטקו בארץ, שהגיע לכדי מימוש בחודש אוקטובר עם שחרור גיליונו הראשון, לאחר שקינן כרעיון בראשו של העורך הראשי תקופה ארוכה. על אף הקשיים הכרוכים בהפקת מגזין המבוסס על כתיבה התנדבותית של חברי קהילה, התוצאה הסופית התקבלה עד כה באהדה על ידי רבים – הגיליון השני של המגזין זכה לכ-1000 הורדות בחודשיים.

הצלחת יוזמות שונות אלו, המייצגות צדדים שונים של יוזמה קהילתית, ונוגעות בצרכים ברורים ומיידיים ברמות שונות, היא הוכחה ניצחת לחשיבותה של יזמות כזאת עבור תרבות האוטקו בארץ, ובכל הנוגע לשיפור "תנאי המחיה" של קהילת המעריצים המקומית. בהקשר זה, השנה החולפת עמדה כמעט לגמרי בסימן חיובי, בהשוואה לקודמתה.

אם כבר עשייה קהילתית, אי אפשר שלא להקדיש גם מספר מילים גם לתחום הפאנסאב הישראלי. על אף הקושי הטמון בהתבוננות לאחור על תחום כה חסר חשיפה ומפוזר, התחושה המתקבלת משיטוט בפורום הפאנסאב של anime-IL ובשלל מקומות נוספים, היא כי גם השנה המלאכה המשיכה להתבצע ללא רעש וצלצולים, וכי התחום המשיך להתקדם לאיטו ובצעדי תינוק קדימה. נראה שגם השנה טרם הבשילו התנאים שאמורים להוות זרז להתפתחויות מהירות יותר בתחום, ואשר יאפשרו לתחום כולו לזכות במקום מכובד יותר בעיני מעריצי אנימנגה ישראלים. העובדה כי בסוף השנה בה קבוצת KaT חוגגת יום הולדת חמישי, היא עדיין הקבוצה היחידה המתרגמת מיפנית ומשחררת בלו"ז יותר מסביר, אומרת רבות על היכולת של הפאנסאב הישראלי כיום לעשות את קפיצת המדרגה הנדרשת ממנו.

אחרון חביב, ודווקא אחד התחומים החשובים ביותר בהקשר לסיכום זה הוא הקוספליי, שתפס באופן בלתי מעורער את קדמת הבמה הקהילתית בשנה החולפת. לא מעט הודות לעובדה שכל שינוי בתחום זה מורגש באופן מוחשי ובצורה יחסית מיידית. נראה כי אירוע הקוספליי שסגר את שנת 2008 היה רק סנונית למה שציפה לנו בתחום ב-2009 – כשמביטים בתצלומי הקוספליי משלושת הכנסים שהתקיימו לאורך השנה, ועל אלו מסשן הצילומים שהתקיים בחודש ספטמבר, בו נכחו מעל תריסר מהקוספליירים הבולטים בקהילה, קשה שלא להתרשם כי השנה הגענו למסה קריטית מבחינת כמות ואיכות העוסקים במלאכה. בצירוף מקרים כמעט סמלי, במהלך השנה החולפת חמישה חברי קהילה נוספים הצליחו להשתרבב לעמוד הקוספליי הבינלאומי של מגזין COSMODE.

כפי שניתן להתרשם, שנת 2009 הייתה עמוסה מבחינות רבות עבור תרבות האוטקו בארץ, ובעיקר עבור קהילת המעריצים שלה. בסיכומו של דבר, אי אפשר שלא להכריז עליה באופן מעט מפתיע כשנה טובה וחיובית באופן כללי, וכמעט מכל בחינה חשובה. בניגוד לשיאים של 2006, ובמידה מסוימת גם של 2007, זו הייתה שנה של צמיחה והתבססות פנימית – את החשיפה של התחביב בפני החברה הישראלית, אם דרך סיקור תקשורתי נרחב או דרך שידורי אנימה בטלוויזיה, החליפה התעבות והתעצמות של הקהילה עצמה, דרך העשרת תחומי העניין ופיתוח שירותים ואמצעים אשר נועדו לשפר את "תנאי החיים" של חבריה. בתקווה זו תהיה גם המגמה של השנה הקרובה – אחרי שנים של מרדף אחר לגיטימציה ופתרונות חיצוניים, כמדומני הגיעה העת להצדיק את השימוש במילה תרבות בצירוף "תרבות האוטקו".

נ.ב: ייתכן וזה הפוסט האמיתי האחרון שיתפרסם כאן לפני הטיסה.
נ.נ.ב: תודה ל-innocence על העזרה בארגון הסריקות של COSMODE.

משב רוח קריר נושב לו בטוקיו! לא מצאתי תמונה מתאימה יותר, תתמודדו.

חודש אוגוסט האחרון ייזכר בוודאי בתודעה הקהילתית תודות לכאמ"י 2009, אחד מצמד כנסי אנימה שאורגן על-ידי אמא"י לאורך השנה – אירוע מלא הרצאות, הקרנות, מחזמר אחד וערב רב של התרחשויות אחרות בהן לקחו חלק קרוב ל-1300 מבקרים. עם זאת, ייתכן ודווקא מאורע קטן ורועש הרבה פחות הצליח להאפיל על אותו כנס ויתברר בעתיד הקרוב כאירוע משמעותי הרבה יותר עבור קהילת האנימנגה הישראלית, בטווח הבינוני והארוך, מעוד כנס אנימה מוצלח.

בשעות הערב של אותו יום כנס הומה, התקיימה במרתפי אולם סמולארש אספת חברי אמא"י, בה ניתנה בפעם האחרונה במה למועמדים בבחירות לוועד הארגון. עם סיום ההצגה התקיימה הצבעה, לראשונה מאז הוקם הארגון, על זהות חברי הועד החדשים – אותם אנשים אשר אמורים להצעיד את הארגון, לעיתים בגפם בגלל מחסור במתנדבים, לאחר תקופה טרודה מבחינתו. הנוכחות הדלה מצד חברי קהילה רשומים – כ-20 מתוך ה-200 שהיו זכאים להצביע – והשקט שאפף את הבחירות בימים שקדמו לאירוע וביום עצמו, גרמו לבחירות להיראות ברגע האמת כמו עוד חלק בשרשרת ארוכה של דוגמאות למה שהיה חולה בארגון עד לאותו רגע. חוסר היכולת לפתור את סוגיית התיקו שנוצר בין המתמודדים בימים שלאחר מכן רק תרמה לתחושה כי הסיכוי לשינוי אמיתי התפספס. מבט חטוף על הארגון כיום, לעומת זאת, עם סיומה של תקופת החסד של הועד החדש, מגלה כי לעיתים רושם ראשוני יכול בהחלט להטעות.

הסנונית הראשונה לכך שמשהו מתרחש הגיעה בחודש ספטמבר מכיוון מעט בלתי צפוי, עם תחילת פרסום, בפורום הארגון, פרוטוקולים מפורטים יותר של ישיבות הועד ובתזמון מדויק יותר – במובנים מסוימים זו אבן בוחן לפעילות ארגונית בריאה. בחודש אוקטובר הושק אתר חדש לארגון, כמענה לבעיותיו הרבות של האתר הקודם, במהלך שעליו דובר זה זמן רב, אך יצא אל הפועל רק עם כניסת הועד החדש. בחודש נובמבר היו אלה הפרסומים על תחילתן של הקרנות אנימה באוניברסיטת חיפה, אשר מאורגנות בסיוע ישיר של חברת ועד, וקיומה של הרצאה מאת רז גרינברג בשגרירות יפן, שהפיחו חיים בלו"ז החודשי של הקהילה. בחודש דצמבר הגיע לכדי מימוש הסיוע הלוגיסטי והכלכלי שסיפק הארגון להתארגנות החדשה שעמדה מאחורי כנס אוטאקו-קון 2009.

אלו אינן התרחשויות גדולות והן לא זכו ליחסי ציבור של ממש מצד הארגון, אך אין בכך משהו רע. בשקט ובעקביות מסוימת המעשים וההחלטות הללו נותנות מענה לצרכים נקודתיים ואמיתיים של הקהילה, ומהוות תולדה של ההבנה כי להתחיל "בקטן" היא הדרך הנכונה לפעול אחרי שנה וחצי של התרכזות בכנסים ובאמירות גדולות. עוד מוקדם לקבוע באופן חד משמעי אם הרוח החדשה הזו שנושבת היא מגמה מכוונת ומסודרת או פרץ פעילות שעתיד לדעוך מהסיבות הרגילות. עם זאת, תהיה אשר תהיה, כשהיא נושבת מכיוונו של גוף שהצליח עד כה לתייג את עצמו כרלוונטי רק בארגון כנסים ומלא באמירות גרנדיוזיות, מדובר בברכה. ברכה בת חמש ראשים.

נ.ב: תודה רבה לאוטקו היפני, שהכרתי דרך מכר משותף, על כך שהקפיץ את כמות הקוראים כאן ב-500% ביומיים האחרונים.

העולם שלנו מעט גדול יותר ממה שנדמה בתחילה… עכשיו לכו לראות איזו סדרה מעולה!

אם נעצור לרגע ונתבונן מן הצד על המתרחש בקהילת האנימה והמנגה הישראלית, נוכל מיד להצביע על עושר הפולמוס המתקיים, על שלל דברים, בבלוגים או בפורומים הישראליים השונים המוקדשים לאנימה, מנגה ותרבות האוטקו. מהן הסדרות הפופולאריות של עונת השידורים האחרונה? מה חסר בהווי הנוכחי של מעריצי אנימה ישראלים? מה מקומו של ערוץ אנימה טלוויזיוני במציאות בה כל אחד יכול להוריד את מה שמעניין אותו? זהו רק חלק משלל השאלות והסוגיות המעסיקות את הקהילה. עם זאת, מבט מעמיק יותר יגלה כי במקרים רבים הדיונים הללו הם לא יותר ממערכת סגורה המזינה את עצמה, מבלי להוסיף משהו בעל עניין, או לעמוד על דלותה ורדידותה.

איני אומר שיש משהו שגוי באופן בו מתנהלים הדיונים הרב-גוניים הללו, אלא שהטבע המקומי שלהם, הישראלי, אינו מאפשר ללוקחים בהם חלק ולעומדים מן הצד לקבל פרופורציה, או שמה פרספקטיבה, על "התמונה הגדולה" של המתרחש מעבר לגבולותיה של הקהילה הישראלית, ולרכוש נקודת מבט נוספת, עולמית יותר על התחביב בו הם מתעסקים ועליו הם מדברים, אשר תתרום לעושר דעתם. אחרי הכל, התהליכים שהתרחשו ומתרחשים כאן – יהיו אלה עלייתו ונפילתו של ערוץ האנימה, כנס האנימה האחרון או הופעתם של בלוגי אנימה מקומיים – התרחשו והינם מתרחשים במקומות רבים אחרים בעולם.

לפני שבועיים התקיים בסייברג'איה (Cyberjaya) שבמלזיה, כנס Daicon, שעיקרו "התרבות הויזואלית היפנית המודרנית". מה שתפס את תשומת ליבי והצליח אף לרתק אותי, לא היה עצם קיומו של כנס ותיק זה – כדוגמת עשרות כנסי אנימה המתקיימים מדי שנה ברחבי דרום מזרח אסיה – אלא הדיון הציבורי התוסס שהתפתח עם סיומו בקרב קהילת מעריצי האנימה והמנגה הסינגפורית, ובזו המלזית. חלון הראווה הייחודי הזה אל תוככי צמד הקהילות הללו נפתח לי ע"י TJ_han ו-DarkMirage, צמד בלוגרי אנימה סינגפורים ידועים, שסיקרו את הכנס ופרסמו את חוות דעתם עליו.

אז מה היה עיקרו של אותו דיון, שעודנו מתנהל במרחבי הרשת? מתברר כי כנס Daicon השאיר טעם רע בפיהם של רבים – הועלו טענות על לוגיסטיקה קלוקלת, תככים ופוליטיקה שבאו על חשבון מקצועיות, בחירה בעייתית של מיקום הכנס ועל מעריצים טיפשים שעשו דברים מטופשים במיוחד. קריאת שלל הפוסטים והתגובות בנושא מציירת תמונת מצב המזכירה מאד את מה שהיינו עדים לו בשנתיים האחרונות בכל הקשור לכנסי אנימה ישראליים. לכל אחד מן הצדדים אומנם קיימת ייחודיות משלו, אבל קשה להשתחרר מההפתעה שמתפתחת כאשר עומדים על הדמיון בין כנס אנימה ישראלי טיפוסי והקהילה הישראלית שמאכלסת אותו, לבין התמונה העולה משלל הפרסומים על Daicon.

הפנמת ההפתעה הזאת הייתה הנקודה בה הבנתי כמה חסרה לנו נקודת מבט שונה, רחבה יותר, על מעשינו ותפיסתנו כמעריצי אנימה – בין אם זה כנס אנימה או סוגיית המחנאות וחוסר הבגרות העושה חיל בקרבנו זה זמן רב. לא משום שיש בכך כדי לספק הצדקה ותירוצים לכישלונות והתנהלות לא ראויה, לאמירות עקרות "אבל, תראה, גם אצלם…" המלוות תמיד בתיאורים מעוררי חמלה על דבר מה בקהילה הבינלאומית, או להפך, בזו הישראלית. אלא משום שיש בנקודת המבט הזו כדי לתת גישה לניסיון צבור, לדברים שיעשירו את ההווי הקהילתי ולפתרונות יצירתיים לבעיות המלוות את קהילת האנימה המנגה הישראלית כבר זמן רב.

אפשר, למשל, ללמוד משהו על התנהלות ארגונית פסולה, זאת המעדיפה בין השאר מינויים המבוססים על עניינים אישיים ולא דווקא על יכולת, ממעשיה והחלטותיה של הוועדה העומדת מאחורי Daicon. אפשר גם ללמוד על חשיבותה של האחריות האישית והפעלת כוח מרסן כלפי אותם אנשים בקהילה המועדים לפורענות – דוגמת הבחור שגנב את בקבוק המים של מינורי צ'יהרה (Chihara Minori) ביומו השני של הכנס, והתפאר על כך מאוחר יותר, לצלילי צהלות אנשים רבים אשר ראו במעשיו "Epic Win". הוא הביע חרטה על מעשיו רק לאחר שזכה לביקורת פומבית קשה מצד בלוגרי אנימה סינגפורים ומלזיים בולטים.

רובינו חוטאים בצרות החשיבה הזו, מהמעריץ המזדמן ביותר ועד אחרון המעריצים הותיקים והמלומדים, ויש בכך כדי לתרום לדשדוש הקהילה בתחומים רבים ולדלות והשטחיות שמאפיינת רבים מהדיונים הקהילתיים על תרבות האוטקו. בניגוד למקומות אחרים בעולם, בהם תחום האנימה השתרש עוד לפני הופעתו של האינטרנט המהיר, או כאלו הנהנים מקרבה גיאוגרפית ותרבותית מסוימת ליפן, תחום האנימה ונספחיו הכו שורשים בישראל תודות לאינטרנט בפס רחב, וכובד משקלם נמצא במרחביו מן הרגע הראשון. בהתחשב בכך שזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין, יהיה אירוני אם לא נשתמש בכלים איתם אנו מקיימים את הדיונים הקהילתיים על אנימה וכל מיני דברים מוזרים אחרים, כדי ללמוד משהו מהעולם הגדול ולהעשיר את ההווי היום-יומי שלנו.

אחד הדברים המעניינים יותר ב-Anime News Network, בעל הנטייה הברורה לכיוונה של קהילת האנימה ומנגה האמריקאית, היא רצועת קומיקס שבועית המתפרסמת באתר, תחת השם Anime News Nina. היא מציע מבט תמציתי ומבדר על הנושאים המעסיקים את מעריצי האנימה מעבר לאוקיאנוס, מבט שיכול ללמד אותנו על הדברים הרבים שיש לנו במשותף עם הקהילה הרחוקה והענקית ההיא, ועל מה שמייחד אותנו מהם, מה שתפס את תשומת ליבי היה הקומיקס הלפני אחרון, שפורסם ב-22 באפריל, ואשר עוסק בסוגיה כאובה במיוחד אצל קהילות מעריצים רבות. כפי שאפשר לנחש בקלות מהקומיקס, מדובר בסוגיית התפיסה של רבים על כך שיש להם לגיטימציה להתנהג באופן מסוים, אפשר פסול בחברה "רגילה", בגלל שמעריצי אנימה נמצאים באזור הדמדומים, או משהו. זאת גם הייתה אחת הנקודות המרכזיות לדיון בפאנל פאנדום יאוי (Yaoi), שהתקיים בכנס הארוקון 2009, בו לקחתי חלק כחבר פאנל.

יהיה צדקני ומיותר להתעלם מכך שתחום תרבות האוטקו מושך אליו לעיתים קרובות לא רק את מי שניתן לכנות "חברים תקינים בחברה". הטוטאליות של התחביב הזה מושכת אליה רבים המחפשים מפלט בסביבה הסובלנית למוזרויות ולניואנסים אישיים. ניתן יהיה לפשט ולהגיד כי אלו אותם אנשים אשר מתעסקים בתחביב בגלל הפן החברתי שלו ולא בגלל עניין אמיתי בתחום עצמו – ניקח מהם את צורך במפלט, אם דרך כניסה למסגרת נוקשה שמחייבת אותם להשתנות, דוגמת הצבא, או תחילתם של חיים עצמאיים, והם יאבדו עניין באנימה, מנגה ובכל התחומים הסובבים. אין בכך שום דבר רע, אחרי הכל הם חופשיים להתעניין במה שיבחרו מהסיבות שיתאימו להם. הבעיה מתחילה כאשר הסובלנות המרשימה של רבים מחברי קהילת האנימה ומנגה מועמדת למבחן, ע"י מי מאותם יקירים המחליט כי אין הבדל בין סובלנות לבין מתירנות. ה-Yaoi Paddle, שהפך לכלי מטיל אימה בקהילת האנימה ומנגה האמריקאית בשנים האחרונות, הוא רק דוגמא צורמת אחת לכך, המסכמת בתוכה את כל הבעייתיות הטמונה בתופעת הפאנסלאטס (Fanslut) – החלק הארי של הבעיה.

אומנם התמזל מזלם של רבים בקהילת האנימה ומנגה הישראלית, ולא נראה כי "משוטי היאוי" הולכים להגיע לארץ בזמן הקרוב, אבל ניתן למצוא לא מעט ביטויים אחרים לגישה הנרקיסיסטית הזאת במפגשים וכנסים השונים המתקיימים לאורך השנה. אנשים ספק מחבקים, ספק מתקלים אנשים אקראיים, ללא רשותם, נערות המציקות לנערים מסויימים כדי שאלו יתפשטו חלקית, או יתנשקו עם בן אחר. ישנן עוד מספיק דוגמאות, קלות כחמורות – כולן מהוות סוג של אלימות, פלישה למרחב האישי של אדם וחוסר התחשבות כללי בדעת ה"קורבן". משום מה, טשטוש הנורמות "הגבוהות" יותר בקהילה הסובבת את תרבות האוטקו, גורם לאנשים מסוימים להסיק כי גם נורמות בסיסיות הרבה יותר נפלו תחת הגרזן. הקשר בין ההתנהגות הזאת לבין משהו בתרבות האוטקו, על חלקיה ההזויים יותר ומוכרים פחות? מקרי בהחלט.

בעיה נוספת היא העובדה שהסוגיה הזאת היא לא רק עניין פנים קהילתי, היא משפיעה ישירות גם על האופן הלא מחמיא שבו מעריץ אנימה ממוצע מצטייר בעיני רוחו של הציבור הכללי – אך בניגוד לסיבות אחרות האחראיות לתפיסה המעוותת הזאת, הסיבה הזאת היא לגמרי באחריות הישירה של הקהילה. איך ניתן לומר בפנים ישרות כי התעניינות באנימה, מנגה ובדברים הסובבים את התרבות היפנית הפופולארית היא ככל תחביב, ואדם המתעניין בנושא הוא ככל אדם, כאשר בקרב קהילת המעריצים קיימים אנשים הדוגלים במתירנות על חשבונם של אחרים וכשהסטאטוס-קוו מאפשר התנהגות אלימה שכזאת?

לאור כך, לא מפתיע כי בדיוק כמו גיבור רצועת הקומיקס הזו, לא מעטים האנשים, וביניהם גם עבדכם הנאמן, המתקשים לדבר בתמימות דעים על קיומה של קהילת מעריצי אנימה ומנגה בישראל, לאחר שחווה בדרך זו או אחרת תקריות דוגמת אלו שהוזכרו – אם לדייק, הם מתקשים להרגיש עצמם חלק ממשי ופעיל בהקהילה הקיימת כיום, אשר אינה קמה ומוקיעה מקרבה הלך מחשבה שכזה ובה התנהגות כזאת נפוצה כל כך. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הרי שלא מדובר כאן ב"אליטת אוטקו" היוצאת במתקפה יומרנית נגד הרוב השפוי, ממגדל השן שלה. זאת לא שאלה של רצינות העניין של אדם בתחביב, או אילו סדרות הוא אוהב – זאת שאלה של שבירות מוסכמות בסיסיות ומה צריך להיעשות בנושא. בפעם האחרונה שבדקתי, המכנה המשותף שלנו היה אנימה, מנגה ותרבות האוטקו – לא התנהגות בהמית על חשבונם של אחרים. אולי הגיע הזמן להזכיר זאת לאנשים.

מה יותר עמוק ורציני מגבר מסוקס, המחזיק חרב בגודל של להב תעשייתית?

למען הגילוי הנאות, זה קצת יותר משנתיים שאני משקיע קצת יותר ממחצית זמן הצפייה שלי באנימה, בהשלמת סדרות קלאסיות, שמוגדרות ע"י רבים בקהילת האנימה ומנגה שלנו כ"ענתיקות" – אמירה מצחיקה במיוחד כאשר מדובר בסדרות מאמצע ועד סוף שנות ה-90. מעבר להנאה הטמונה בצפייה בסדרות מעניינות וכתובות היטב אלו, והפליאה מלאת הסקרנות ב"חזרה בזמן, בצפייה ביצירות שהשפיעו על איך שסדרות אנימה נראות כיום – תהיה זו הסדרה המקורית של גנדאם, אשר עזרה לייסד את ז'אנר המכאה (Mecha) המציאותית, או הורד מורסאי (Rose of Versailles) שעיצבה את ז'אנר השוג'ו בשנותיו הראשונות – זאת ההזמנות לצפות בסדרות המציעות לצופה חוויה עמוקה ומספקת, הכתובה היטב, ואשר נוגעת לפעמים בנושאים רבים ברומו של עולם, כמו גם בנושאים גשמיים יותר.

במקום מסוים, אפשר להגיד שדרך הצפייה בסדרות הללו אני מאשש לעצמי שאנימה היא אכן מדיום לגיטימי של בידור, יצירה ואומנות, המסוגל להכיל בתוכו לא רק נינג'ות מתלמדות ואלי מוות בעלי חרבות גדולות, אלא גם עיסוק בהגדרה של מה הם נשמה, זיכרונות ורגשות או סתם מותחן פסיכולוגי מרתק ומבריק ששומר את הצופה על קצה הכיסא. החל בסיפור האפל על נקמה והחיפוש אחר גאולה של ברזרק (Berserk) וכלה בסיפור האנושי על חלומות, הטבע האנושי ורוח האדם של פלנטס (PLANETES).

זאת ככל הנראה הסיבה שבגללה אנשים אלו ואחרים בקהילת האנימה והמנגה הישראלית שנמנעים במכוון מסדרות שכאלה, אותן הם מגדירים כ"ישנות" או "חופרות", מסקרנים אותי. לעיתים הסירוב הדוגמאטי הזה אף מלווה בהרגל מגונה אחר – בניסיון להסביר את סירובם, הם מקטינים או מבטלים לחלוטין את חשיבותן ותרומתן של אותן סדרות – אם זה ישן או חופר, איך זה יכול להיות טוב?

עם זאת, כאשר הם נתקלים במצב בו הם נדרשים להגן על הרגלי הצפייה שלהם, הם עדיין טורחים להשתמש בקשת הטיעונים שבליבם עומדת האמירה כי אנימה היא מדיום לגיטימי שאינו שונה מהקולנוע ההוליוודי או כל מדיום אחר, אך משום שחסר להם הרקע לטיעונים הללו, קו ההגנה הלגיטימי הזה הופך למנטרה של ממש. כל סדרת שונ'ן הופכת לאפוס מתוחכם ומרתק, כל קונפליקט מוצב באור המנסה להוכיח כי "באנימה אין מציאות של טוב ורע, שחור ולבן, זה מתוחכם יותר!", כל עבר טראגי הופך לדוגמא של כתיבה מתוחכמת של דמות עמוקה. מיותר לציין כמובן, שהפארסה הזאת עוזרת רק לחזק את קו המחשבה הרווח, כאילו אנשים הרואים אנימה "חיים בסרט".

לא, אנימה היא אינה סוגה עלית רק מעצם היותה אנימה. לא כל סדרת אנימה היא סדרה עמוקה ומשמעותית שהתחפשה בבגדי קבצן ומציעה הומור מצבים ופאנסרביס (Fanservice) מיני. אנימה היא מדיום – היא סט של כלים המאפשר ליצור יצירות מופת שתשארנה את הצופה המום ואת מוחו מנסה לעבד את כל מה שחווה, דברים עבשים וממחוזרים שלא שווים את זמנם של האנשים המשועממים ביותר, ואת שלל היצירות שנמצאות איפשהו באמצע. הבחירה תמיד הייתה ותמיד תהיה בידי הצופה – אם מי מהמעריצים הכל כך מסורים, המחפשים בוודאי את האתגר האינטלקטואלי הבא שלהם, רוצה להתהדר ביומרה, שיעשה זאת ממקום של ידיעה והבנה וימנע לעצמו ולכולנו את המבוכה. אין זה אומר שעל כל אדם ואדם בקהילה שלנו לצפות בכל סדרת אנימה בעלת משמעות – עליו רק להסיר ולו לכמה רגעים את צרות האופקים שלו ולראות את הסיפורים המדהימים שנמצאים בהישג ידו.

נ.ב: נדמה לי שקבעתי שיא חדש בכל הקשור לכמות קישורים בפוסט בודד. הידד?