בדומה לזקנים המציפים את ספסלי שכונתי בימי שבת שמשיים, גם לי יש סיפורי גבורה ועוז מעופשים על איך שהצלחתי לחלץ את הניצחון מבין נבכי הכשלון. על איך ש"פעם" הסתפקנו במעט ואהבנו את זה, בגלל שזה כל מה שהיה. ספק אם רוב האנשים יבחרו לתאר את ארבעת כנסי האנימה שידעה הקהילה עד היום, בדרך כה… ציורית? מוקצנת?
אבל המציאות היא זאת שהפכה כנס אנימה בישראל, ארוע מהנה ומרתק, למסלול מכשולים שרק אנשים בעלי סבלנות וסיבולת מסוגלים להוציא ממנו משהו שווה ערך. מבלי הנמכת ציפיות והצטיידות בסיבולת, אי אפשר נכון להיום שלא להרגיש מרומה בסופו של יום כנס עמוס ארועים ותקלות, כמה שזה עצוב. על זה בדיוק הירהרתי בדרכי, מצוייד באופטימיות זהירה וכמה מחסניות סרקזם לשם הגנה עצמי, אל ה"אה? קון! חנוכה 2006" שהתקיים בעשרים לחודש.
ברשותכם, אני רוצה לדלג תחילה אל לב ליבו של הכנס בשבילי; ההרצאות והפעילויות שהן תוכנו האמיתי, בניגוד לסברה הרווחת.
ההרצאה הראשונה, "חיי בני נוער ביפן" שמה, הייתה ככל הנראה אחד הרגעים המוצלחים יותר של הלו"ז המצומצם. אומנם היא הייתה מלאה באי-דיוקים ולא הייתה ממוקדת מספיק, אבל היא הצליחה לתפוס את הקהלה וליצור אווירה חיובית ומהנה. היא ללא ספק הצליחה לסחוף גם את אלו שלא מצאו בה שום דבר חדש, אם לשפוט מהאולם המלא עד אפס מקום.
ההקרנה היחידה שבה יצא לי לצפות הייתה זאת של Brave Story. הסרט עצמו לא הצליח להרשים אותי באמת, היה לו ניחוח "מיאזאקי זול" שאפילו האנימציה המרהיבה לא הצליחה להשכיח לגמרי. חשיבותה נחה דווקא בעצם קיומה, הרי מדובר בסרט לא מוכר שלא זכה עוד לפאנסאב אנגלי. זאת הייתה "הקרנת בכורה" שהשיגה את המירב שהקרנה בכנס יכולה להשיג, בכך שחשפה את הקהל למשהו חדש באמת וגרמה להתעניינות, ולכן היא מהווה מקור לגאווה של קהילת הפאנסאב הישראלי. מי יתן ונזכה לעוד הקרנות שכאלה.
ההרצאה של אלי צ'וצדיה הייתה אמורה להיות גולת הכותרת של תוכניית הכנס, רק ש"הייתה" היא מילת המפתח. אז מה השתבש? זאת לא הייתה ההחלטה הרת הגורל להעביר את ההרצאה לאולם הראשי, אם כי זה תרם. לא, גורלה של ההרצאה נחרץ ברגע לא מוגדר כלשהו שבו החדשנות שהייתה בהירהוריו של יפני המדבר בעברית שבורה, התפוגגה. הרי שמבט צלול ורציני יגלה שזה היה הגימיק שבאדם שמשך אנשים כה רבים לשתי ההרצאות הקודמות שלו, גימיק ששליטתו עלי הוסרה בניסיון השלישי (גלידה?).
ההרצאה הייתה חלשה ולא מרוכזת, מר. צ'וצידה הגיע אלייה לא מוכן ושליטתו הבעייתית בעברית רק החמירה את המצב. עם כל הכבוד לו, הגיע הזמן לחושבין רציני על המשך דרכו כמרצה בכנסים. עצם היותו של אדם איש בעל תובנות ומידע פנימי על התחביב אינה קובעת אוטומטית שהוא צריך או מסוגל להרצות.
ההרצאה השלישית והאחרונה, שעסקה בפסטיבלים יפניים, זכתה שלא בצדק בנוכחות מצומצמת להחריד. היה אפשר לראות שזהו הניסיון הראשון של המרצה, והיה ניתן להרגיש את ההתרגשות, בילבול והעצבים שלה. זה אומנם גרע מרמתה של ההרצאה, אבל ההרצאה עדיין הייתה עניינת ואינפורמטיבית. ספק אם המרצה קוראת את שורות אלו, אבל הייתי רוצה בכל זאת לחזק את ידה ולאחל לה הצלחה בניסיון הבא. ממרצה חובבני אחד למשנהו.
אם רק הדגמות האיידו (Iaido) והקנדו (Kendo) לא היו מתבטלות, הייתי יכול לקבוע בהחלטיות שזאת הייתה התוכנייה המספקת יותר שיצא לי לפגוש, או כמו שוודי אלן (Woody Allen) טען פעם, "אי אפשר לקבל הכל". וזה בתורו, מוביל אותי לנקודה הבאה שלי.
את האסון הלוגיסטי שהתרחש במהלך הכנס, שהוביל לקיצור הכנס וביטולקיצור של פעיליות, אפשר להניח ברובו לרגליה של הנהלת עזריאלי שפעלה יותר בהתבסס על "טראמות ישראבלוג", מאשר בהתבסס על יכולת שיפוט צלולה. האחריות לשאריתו נחה, עם הרבה סימני קריאה, לרגלי המארגנים. חוסר הבהירות לגבי נושאים הנוגעים באוכל ושתייה, כמות האנשים שהמקום יכול לאכלס, המחסור הקריטי במערכת כריזה והשימוש הלקוי בכוח אדם שגרם לתקלות מיותרות, כל אלה רק תרמו למה שמישהו הגדיר בדיוק רב כ"כאוס ממודר". החל מ"קופת" הכרטיסים, דרך ההמולה בהרצאה הראשנה ובמהלך ההקרנה של הסרט וכלה באנדרלמוסיה באזור הדוכנים הקטן. רצף הארועים הזה יכול להיות מוסבר ומנומק, אבל בסופו של יום טיפת אחריות הייתה מונעת תקלות רבות, הרי אלו דברים שאמורים היו "ללמוד
מהפעם הקודמת". לא?
העובדה שעלות הכניסה לכנס הייתה זולה יחסית, 30 ש"ח אל מול 40-45 ש"ח, עזרה במשהו להכניס את הדברים לפרופורציה והייתה ככל הנראה הדבר החיובי העיקרי שיצא מהכנס.
ניתן לתאר את אה? קון! חנוכה 2006 כדישדוש מתנצל במקום. זה לא היה כה נורא, אם רק נחמתה היחידה של הקהילה בכל הקשור לכנסי אנימה ישראליים, לא הייתה השיפור האיטי אך מתמיד ברמתם. עמידה במקום, ולבטח שדישדוש, רעה לא פחות מצעידה אחרונית. עכשיו כשהתמונה בכללותה התבהרה, קשה להאשים את המארגנים ברוב מה שהתרחש, אבל נדמה לי שאני מדבר בשם כמות לא מבוטלת של חברי קהילה כשאני אומר שלפעמים "נלמד לפעם הבאה" פשוט לא מספק, יש דברים שאפשר ללמוד גם לא על גבם של המבקרים.
מתנגן ברקע: "Best of You" של Foo Fighters
