בועת מחשבה

הנה, הגיע לו הרגע המיוחל – נשארו בקושי ארבע שעות עד שאמצא את עצמי על מטלטלי בטרמינל של נתב"ג, מתחיל את מה שמסתמן כטיול הגדול בחיי, עד כה. ארץ השמש העולה – יפן. באופן טבעי, מדובר בהזדמנות מצויינת לא רק לחזור ולכתוב כאן ביתר שאת, אלא גם לעשות זאת ולו לזמן קצוב מנקודת מבט שמזדמנת למעטים מאד בקהילה הישראלית, מתוך ערש תרבות האוטקו היפנית.

בניגוד למשתמע מן הכותרת, זו הזדמנות שאני מתכוון לנצל כמה שזה רק יתאפשר, אם זה ברחובותיה של Akiba, ב-Den-Den Town או במקומות אחרים. זה לא אומר שכבר עכשיו אני יכול להצביע על כמות או סוג הפוסטים שיתפרסמו כאן במהלך החודש הקרוב, אבל הם יגיעו, ככל הנראה מלווים בתמונות ואולי אף בקטעי וידאו קצרים, ובתקווה הם גם יהיו מעניינים.

נ.ב: ההכנות לטיול הן הסיבה לכך שפיספסתי לגמרי את הארוקון 2010, אם מישהו תהה על המה ולמה.

כפי שאפשר ללמוד מתצלום המסך, עבדכם הנאמן מתכוון – במיטב מחלצותיו כמובן – לעלות בשעות הבוקר של השני במרץ על מטוס של חברת British Airways ולראשונה בחייו לצאת את גבולות הארץ. כך יחל באופן שגרתי לחלוטין, 2 טיסות ו-19 שעות מאוחר יותר, מסעי בן החודש בארץ השמש העולה – מימוש של רצונות וציפיות בנות יותר מחמש שנים. מסע שיכלול בתוכו את כל האירועים המעניינים ואת כל המקומות המרתקים! (זה שתוכנית הטיול טרם נסגרה לא אומר שאסור להתרגש!)

עוד מקודם להגיד מה בדיוק צופן בחיכו החודש הזה לבלוג ובמה יתמלאו עמודיו, בעיקר משום שמעבר לחוסר הוודאות שאופפת את הפרטים המדויקים של הטיול איני רוצה לתכנן משהו שאפתני רק כדי לגלות שברגע האמת זה לא ישים. עם זאת, כולי תקווה שאצליח להביא לכדי מימוש משהו שמצד אחד יעשה צדק לחוויה ויעזור להנציח אותה ומצד שני יספק משהו ייחודי לכם, הקוראים, אם כבר נקרתה בפני ההזדמנות לבלות חודש ביפן.

נ.ב: יש משהו מוזר ונוסטלגי בקריאת הפוסט הזה עכשיו, שלוש וחצי שנים לאחר שפורסם, כשאני אוחז בידי את כרטיס הטיסה.