בועת מחשבה

מספר פרקים: 13
סטודיו: Three Light \ WOWOW \ AIC \ Group TAC
תאריך שידור: מ-16.04.2006 ועד 30.07.2006

טוקו מתרחשת בטוקיו בת ימינו, חמש שנים לאחר תקרית מצ'ידה, בה נרצחו בנסיבות מסתוריות רוב דייריו של פרויקט המגורים "מצ'ידה", הממוקם בליבה של העיר. העלילה עוקבת אחר שינדו (Shindou), ששרד ביחד עם אחותו את התקרית, הבוחר להתגייס ליחידת הבילוש המיוחדת של משטרת טוקיו, זאת במטרה לגלות את האמת מאחורי מה שהתרחש לפני חמש שנים – ולתפוס את האחראי לרצח הוריו. ההתרחשויות נכנסות להילוך גבוה, כשבמהלך חקירת זירת רצח שינדו ויחידתו מותקפים ע"י יצורים שמזהים אותו כ"אחד השורדים". הוא ניצל מההתקפה תודות לבחורה מצוידת בחרב, שנראת בדיוק כמו זאת שרודפת את חלומותיו. מהר מאוד הוא מבין שהאמת מסובכת ומסוכנת הרבה יותר ממה שהוא אי פעם דמיין.

אין שום דבר רע בסדרת פעולה פשוטה, שמנסה לייחד את עצמה בעזרת אווירה אפלה והרבה אלימות גרפית. זאת, כל עוד היא עשויה היטב ועם קצת מחשבה. אין ספק שהבסיס העלילתי של טוקו יציב ופשוט, הוא אולי לא מחדש או עמוק במיוחד, אבל הוא מספק לסדרה שלא צריכה לדרוש דבר מהצופייה. הבעיה היא שהיוצרים לא השכילו להבין שמלכתחילה עם זמן מסך כה מוגבל, אין היה מקום לנסות "ולהעמיק" בכל זאת את הסדרה, לא משנה כמה טוב הרעיון בפני עצמו. במקום זאת, הם הוסיפו קווי עלילה משניים ושילבו עיסוק בנושאים מעמיקים, מה שיוצר עומס מיותר על הצופה. גרוע מזה – רוב אותם קווי עלילה משניים לא נסגרים עם סיום הסדרה, והעיסוק בנושאים נקטע באותה המהירות שבה הוא החל. אי אפשר שלא להרגיש בילבול כשכתוביות הסיום מופיעות בפרק האחרון – לרגע אי אפשר שלא לתהות היכן החלק השני של הסדרה. גם בבסיס הניסיון "לעגל" טיפה את הדמויות הסטריאוטיפיות למדי עמדו כוונות טובות, אך הביצוע היה טוב הרבה פחות. במקום לרכז את המאמצים בדמויות העיקריות, גם הדמויות המשניות זוכות להתייחסות, וכתוצאה מכך אף אחד מהדמויות לא מקבלת מספיק זמן כדי להתפתח לאנשהו.

עלילה או לא, הדגש האמיתי עדיין נח בסופו של דבר על רמת הפקה גבוהה. היכולת ליצור אווירה בפרט, ולתפוס את תשומת ליבו של הצופה עם איכות אנימציה גבוהה ועיצוב דמויות נעים לעין בכלל – חשובה מאוד עבור משהו המנסה למכור את עצמו בעיקר בעזרת יופי חזותי. ואכן, לרגע אפשר היה לראות את הפוטנציאל הקיים בשילוב בין אנימציה איכותית וזורמת, לבין עיצוב דמויות בהשראתו של טוהרו פוג'יסאווה (Tohru Fujisawa). חבל רק שאותו רגע שנמשך בקושי עד סופו של הפרק הראשון. משם ועד סופה של הסדרה, הצופה נאלץ לסבול מאיכות אנימציה ירודה להחריד, כשבעיקר סצנות האקשן הפכו לקורבן הראשי שלה. אפילו רגעי החסד הבודדים בהם ניתן להבחין בשיפור זמני, מבוזבזים על סצנות חסרות חשיבות אמיתית.

בדומה לסדרות דלות תקציב רבות אחרות, גם כאן את הרשמים על הפסקול אפשר לסכם בדעה כללית על שיר הפתיחה והסיום. את שאר המנגינות הפשוטות והנשכחות שמתנגנות לארוך הסדרה, קשה לסווג כפסקול של ממש. שיר הרוק שמשמש כשיר הפתיחה, אומנם מנסה להיות קצבי ו"היפי", אבל האינגריש (Engrish) שממנו הוא מורכב הופך אותו לצורם, מבולבל ובסופו של דבר גם מאוס. שיר הפופ שמשמש כשיר הסיום לעומת זאת, אומנם נעים לאוזן ולא רע כלל וכלל בפני עצמו, אבל הוא מרגיש כאילו נלקח מסדרת דרמה רומנטית, ולא מסדרה המנסה להיות אפלה ואלימה במיוחד.

טוקו היא אחת מאותן סדרות מיותרות, שלא היו צריכות להיווצר כלל. לא כשמנגה לא גמורה, בת שלושה כרכים בלבד, משמשת כבסיסה העלילתי, ולא כשארבעה אולפנים מסתבכים אחד ברגליו של השני, בניסיון לעבוד יחדיו עם פרויקט צנום ודל תקציב אחד. היא אינה מוסיפה כבוד לטוהרו פוג'יסאווה, שהיה צריך לאשר את הפקתה מן הסתם, ולא לאף אחד מהאולפנים שלקחו יד ביצירתה – בעיקר כששניים מהם הם אולפנים ותיקים עם עבר מכובד.
אין טעם אפילו לתת לסדרה הזדמנות. עדיף לחפש בידור פשוט אך טוב במקום אחר – כזה שלא מאלץ את הצופה לחפור ברפש כדי להגיע אליו.

מתנגן ברקע: "Paradise City" של Guns N' Roses

כשאירגון טרור מיסתורי בשם "אליס" (Alice) מחליט לפתוח במלחמה חזיתית נגד משטרת טוקיו, האדם היחיד שאליו יכול לפנות מפקד הכוח לטרור-נגדי הוא קיוג'י קידו (Kyoji Kido), פקודו לשעבר שמוצב ביחידת הנוער. קידו, שהתמודד כבר בעבר עם האירגון, מקבל חיזוק לא צפוי בדמות שותפה חדשה, קאסומי אסקורה (Kasumi Asakura) שמה. קידו יצטרך להתמודד עם כאבו האישי על מות אחותו, שנרצחה ע"י אליס, ועם עברה האפל של שותפתו, לפני שיוכל לנצח את אליס.

אם העלילה נשמעת לכם כמו זאת של סרט אקשן אמריקאי חצי טיפוסי, אתם צודקים חלקית. הגיבור הראשי מזכיר מאד את דמותו האגדית של קלינט איסטווד (Clint Eastwood), "הארי המזוהם", אם כי הוא גרסה רכה ו"יפנית" יותר של הטיפוס. כך בעצם ניתן לתאר בקצרה את המנגה הזאת : גרסה רכה ו"יפנית" לסרט אקשן אמריקאי טיפוסי על שוטר עם ונדטה. במפתיע, זה ממש לא רע כמו שזה נשמע.

האומנות של פוגיסאווה (Tohru Fujisawa) מתאימה כמו כפפה הן לסצנות האקשן, שזורמות היטב, והן לסצנות ההומור, שמועברות היטב. ניתן לראות בבירור כמה היא "התבגרה" לטובה מאז Great Teacher Onizuka, אפילו שקשה לא להתגעגע לסגנון העמוס יותר שאפיין את הקלאסיקה ההיא. הטוענה היחידה נגד הסיגנון החדש היא שנעשה שימוש מעט מופרז בעמודים שלמים המתארים סצנה בודדה, הפוגע במאזן העדין בין הצורך להדגיש את האקשן ושאר ארועים דרמתיים לבין ביזבוז העמודים.

Tokyopop הפתיעה לטובה עם הוצאה איכותית להפליא של הכרך הראשון, דפי הצבע הועתקו מההוצאה היפנית ואיכות הכריכה והדפים קיבלה שידרוג. תמיד נעים לגלות שהפעם לפחות, לא יהיה צורך לדאוג בקשר לטביעות אצבע על הכריכה או פינות רגישות.

הכרך הראשון היה מהנה ומספק דווקא בגלל שלא ניסה להיות יחודי או עמוק במיוחד, ניסיון שבכל מקרה נועד לכישלון מלכתחילה. במקום לנסות ולהפוך את הכותר למשהו שהוא לא, פוגיסאווה כנראה החליט מראש ליצור כותר אקשן טיפוסי ומלא הומור טוב ככל האפשר. התוצאה מספקת הנאה פשוטה ומשחררת שלא דורשת מחוייבות מצד הקורא. פוגיסאווה הוכיח את עצמו כמנגקה יציב, לכן אין סיבה להאמין שהמנגה תעבור שינויים קיצוניים בכרכים הבאים.
מעריציו של פוגיסאווה (אני) ירצו בהחלט לקנות את המנגה הזאת, ובעוד ששאר האנשים יטיבו לקרוא את הכרך הראשון בדרך כלשהי לפני שיבזבזו את כספם.

מתנגן ברקע: "Mad World" של Gary Jules

עכשיו, שלושה פרקים אל תוך הסדרה, אני מפשפש במוחי, אך אנני מסוגל להצביע על מקור ברור לציפיות המוטעות מהסדרה, שניתן לסכם בצמד המילים "גנשיקן (Genshiken) הבא". אבל כשציפיות גבוהות מוחלפות במציאות מעניינת ומספקת, קשה למצוא סיבה אמיתית להתלונן. במקום מבט קומי משהו על חיי אוטקו יפני דרך סיפורם של אוטקואים הלומדים באוניברסיטת טוקיו, קיבלתי מבט מפוקח אך קומי על בעיית ההיקיקומורי (Hikikomori) ביפן דרך עיניה של הדמות הראשית. ואם כבר ההשוואה לגנשיקן, כאן מתרחש היפוך תפקידים ובמקום שאוטקואיזם יהיה הבסיסעיקר ושאר הם אמצעי להשגת המטרה, אוטקואיזם הוא זה שמשרת כאמצעי להשגת מטרה. בשביל הגיבור הראשי, אוטקואיזם מהווה נגזרת של מצבו הבעייתי ולא יותר מכך.

בנתיים איכות ההפקה והבימוי הצליחו להרשים אותי, אל אף חוסר העיקביות המוזר בעיצוב הדמויות. כל עוד העיקר בסדרה לא יבלע ע"י הקומדיה והאוטקואיזם הרי שנקבל בסופו של דבר יצירה מרתקת שמצליחה לשלב מבט על בעייה חברתית קשה, על כל הביקורת החברתית הנלוות, עם הומור ומבט מזווית חדשה (לנו) על אוטקואיזם.
העובדה שהתחלתי לראות את הסדרה מהסיבות הלא נכונות לא תפריע לי להמשיך ולראות אותה, הפעם מהסיבות הנכונות.

מתנגן ברקע: "Wherever You Will Go" של The Calling

מנגקה: Shimoku Kio
מספר כרכים: 9
שנת הוצאה: 2002 – 2006
המוציא לאור באנגלית: Del-Rey

ההכרות שלי עם גנשיקן מתחילה עוד בימים האפלים בהם קראתי סקטנז' (Scanlations), ומדובר ללא ספק בסיפור של אהבת אמת ממבט ראשון. אהבת אמת שבאמת פרחה לה רק שנתיים לאחר מכן, כאשר גיליתי לתדהמתי שחברה חדשה בשם "דל-ריי" (Del-Rey) החליטה לשחרר את הכותר באנגלית. אז במה בעצם התאהבתי?

גנשיקן מציע מבט הומוריסטי ומעניין על תרבות האוטקו (Otaku Culture), מעריץ האנימה (בין השאר) הרציני, דרך עיניהם של ק'אנגי ססארה (Kanji Sasahara) ושאר חברי מועדון "גנשיקן" הממוקם באוניברסיטת טוקיו (University of Tokyo). תרבות שכוללת הרגלי קנייה מוזרים, כנסים למיניהם והתמודדות עם חברה לא אוהדת במיוחד כלפי השונה (מישהו אחר חנון?).
הכתיבה הטבעית\מציאותית אך הומוריסטית באותה הזמן, עם קמצוץ ביקורתיות חצי רצינית, של שימוקו, היא זאת שמאפשרת למנגה חסרת כל זכר לעלילה ראשית של ממש, לפרוח. הדמויות של גנשיקן הן לא בישים (Bishounen) מלודרמטיים העסוקים בהצלת העולם או בחיזור אחרי אהבתם האמיתית, הם אנשים רגילים בדומה לכל אחד מאיתנו, שסך הכול נהנים מתחביב קצת מוזר. דווקא הניסיון הזה, לגשר בין ה"חנונים" ולבין החברה, הוא מה שהופך את המנגה הזאת למאין סרט דוקומנטארי, המהווה "נתח מהחיים" שרובינו יכולים להרגיש אליו שייכות בצורה כלשהי. הרי, מי מאיתנו לא היה פעם, או הכיר\מכיר אנשים שלא פחות גי'קים, במובנים מסוימים, מהגיבורים של גנשיקן?

שימוקו אינו מאכזב גם מבחינת היכולות איור שלו, עם סגנון איור מפורט להחריד אך נקי המתאים בדיוק להעברת ההרגשה הכללית של המנגה. האיור גורם לכנסי הדו'גינשי להראות המוניים וצפופים באמת ולחדריהם של הגיבורים להראות כמו חדריהם של אוטקואים אמתיים (עם כל המנגות, די.וי.דים וכו' פזורים להם בבלגאן). כל עמוד הוא תענוג לעיניים שיכול להמשך דקות. בנוסף לכך הסגנון מציאותי למדי, ובמקום להשתמש בהומור ויזואלי, הנפוץ במנגה, שימוקו מעדיף לתת לדיאלוגים שלו לעשות את שלהם. מה שאומר שבישים או צי'בים (Super Deformed) לא תמצאו בגנשיקן.

בכל הקשור לעיבוד הכותר לאנגלית, אין ספק שדל-ריי עשתה עבודה מצוינת. לראשונה, למיטב זיכרוני, אני יכול להגיד שהתוספות והערות עורך שנוספו במהלך העיבוד, תורמות לא קצת לחווית הקריאה, שלא לדבר על שיפור הנגישות לקוראים חדשים. חלק מהתוספות יענינו ואולי ילמדו אפילו את האוטקואים הותיקים יותר, דוגמא מצוינת לכך הוא סיפור קצר ומשעשע בשם "ביקור באקיאברה" שצורף לכרך הרביעי. הסיפור עוסק בביקור הראשון של המתרגם באקיאברה (Akihabara).

בשורה התחתונה, מדובר באחת המנגות המקוריות והמעניינות ביותר של העשור האחרון, שזכתה, בדרך נס של ממש, לעיבוד איכותי ממש. מצד שני, גנשיקן דורש בסיס השכלתי מינימאלי כלשהו כדי שבאמת יהיה ניתן להבין וליהנות מהמנגה, אם כי שימוקו ניסה לעשות את גנשיקן נגיש כמה שניתן לציבור הרחב. עם כל הניסיון, אני אישית עדיין לא מסוגל להמליץ בלב שלם על הכותר לכל אדם שרוצה לקרוא מנגה, פשוט כי קוראים החדשים לגמרי לתחום (האנימה והמנגה) ירגישו זרים למתרחש ויפספסו חלק מהנקודה.

קוראים מזדמנים, הקריאה על אחריותכם.
קוראים רציניים יותר (ומעריצי אנימה בכלל), הקריאה חובה. לא אכפת לי אם אתם צריכים למשכן את החיית מחמד שלכם כדי לעשות את זה.

מתנגן ברקע: "Bliss" של Lifehouse

נ.ב: כל מעריצי GiTS, יכולים לשמוח עכשיו ש-GiTS : SAC Solid State Society (שזוכה, מן הסתם, בפרס לשם הכי ארוך לאובה\סרט\סדרת אנימה אי פעם. ם_ם) הוכרז רשמית ביריד האנימה הבינלאומי בטוקיו לפני כמה ימים. אומנם לא מדובר בעונה שלישית, אבל עדיין מדובר ב100 דקות נוספות מהגאונות שהיא GiTS : SAC. וכן, אני מעריץ של הסדרה, אז תסלחו לי… *הולך לחגוג*

אני בספק גדול אם נהנתי מפרק בודד כל כך מזה חודשים. פרק איכותי מכל הבחינות, שגורם לי לשנוא ולאהוב את LMF עוד יותר בבת אחת על האיטיות המטריפה שלו. הפרק המשיך את הדגש הגובר של הפרקים האחרונים על אקשן, אבל הוא לא עבר את גבול הטעם הטוב (כמצופה אני מניח) ולא איבד את דרכו כפרק סיכום והתחלה של הLa Grand Finale של הסדרה. ניראה שחלקי הפאזל האחרונים נפלו למקומם, והכל מוכן לסצנה האחרונה במחזה הנורא והמדהים, בבת אחת, הזה.

סופו של הקרב בין קו'זה לבאטו מצטרף לסיום המטריד של פרק 19, וניראה שעליונותה של המחלקה מתערר יותר ויותר, דבר המטריד עוד יותר בהתחשב במשימה האדירה שעוד עומדת בפניהם. אני בספק אם אני צריך לציין את העובדה שהייתי בשוק מוחלט כאשר ניראה לרגע שאישיקאווה נהרג מהמתאבד.

כל מה שנישאר הוא לראות אם אכן מוטוקו צדקה, ויש בכוחו שקו'זה להיות "קומפלקס עצמי" ולשנות את התרחיש ההולך ומתממש של גואדה. כמה שזה לא נישמע אבסורדי ניראה שהדבר היחיד שנישאר למחלקה לעשות היא לעזור לקו'זה בדרך זאת או אחרת, עכשיו שאין באפשרותם להוכיח שאין בידי הפליטים נשק גרעיני ושגואדה עומד מאחורי הכל. אבל אם למדתי דבר אחד עד עכשיו הוא שאסור לקחת שום דבר כמובן מעליו אפילו אם זה ניראה בטוח לגמרי. נישאר גם לראות איך יתפתח מפגש פנים מול פנים בין קו'זה למייגו'ר עכשיו ששניהם מודעים לזהות האחר.

אם התנופה הנוכחית תמשיך אל סוף הסדרה, הרי שהיא מבטיחה את מקומה בטבלת הכבוד המצומצמת שלי. סדרות שכאלה הן הסיבה האמיתית שאני רואה אנימה, והן הפנינים שמייצגות באמת את התחום.