סיפורה של טיטניאה מתרחש מאות שנים אל תוך העתיד, זמן רב לאחר שהאנושות החלה ליישב את המרחבים האדירים של היקום, כאשר על שלל הכוכבים עליהם יושבים בני האדם שולטות מגוון רפובליקות ואימפריות, רודנויות ודמוקרטיות, מכל גודל וסוג. במציאות זאת, אחד הכוחות השליטים היא אימפריית ואלאדן (Valadan) הענקית, המתנהלת באופן המזכיר את אירופה של המאה ה-18, אבל שליטה האמיתי של האימפריה היא משפחת טיטניאה חסרת הנחלה, אשר הפכה לאורך הדורות לכוח מטיל אימה ומקרין עוצמה – אם דרך דיפלומטיה, עוצמה כלכלית ובעיקר דרך עוצמה וכישרון צבאיים. עלילתה של טיטניאה מתחילה כאשר צי מורדים קטן וחלש, בפיקודו של קפטן אלמוני העונה לשם פאן היוליק (Fan Hyulick), מצליח להביס את הצי הבלתי מנוצח של טיטניאה בפיקודו של אחד מדוכסי המשפחה. אירוע מפתיע אך שולי זה עתיד ליצור אפקט דומינו חסר תקדים אשר ישפיע לא רק על חייו של פאן ודוכסי טיטניאה, אלא גם על האנושות כולה. איך באמת יראה העולם ללא טיטניאה?
קשה להבין את ההססנות בה נפתחת הסדרה ואשר מלווה את הפרקים הראשונים של טיטניאה. מחד גיסא, נפרש בפני הצופה מה שאפשר להגדיר כסיפור רחב יריעה ומעוף, אופרת חלל של ממש, אם זה דרך צוות הדמויות הרחב והמגוון, העולם העשיר ורחב הידיים או נפח ההתרחשויות וקווי העלילה הנדחסים לתוך שישה פרקים. מאידך גיסא, אי אפשר לפספס את הניסיון המובהק להביא את הסדרה למכנה משותף נמוך יותר, לפשט את המתרחש ולעשותו נגיש יותר, אם זה דרך סצנות בהן "משחררים את העניבה" בעזרת הומור פשוט ואווירה חסרת רצינות, דוגמת הסצנה בה פאן מדמיין את כל הנשים שירצו בו כאשר יוכרז כגיבור. התוצאה, בינתיים, היא לא כל כך "אופרת חלל לאדם הפשוט" כמו שהיא סדרה הסובלת מסכיזופרניה קלה. באופן מאד סמלי, שני הצדדים שהוצגו עד כה מסמלים, כל אחד, את הניגוד הזה – טיטניאה, על דוכסיה, מסמלת אפוס מלא תככים, פוליטיקה, אידיאולוגיה ומלחמה בקנה מידה אדיר, בעוד שפאן היוליק מסמל את הפשטנות, את ההומור וקריצת העין.
בניגוד למצופה, שישה פרקים אל תוך הסדרה, קצב ההתרחשויות נשאר מחושב ואיטי משהו, כיאה לסדרה בעלת מעוף שכזה. למה בניגוד למצופה? בהתחשב בכך שאורכה של הסדרה עומד על 26 פרקים, כבר עכשיו מתחיל להתפתח בקרבי ספק של ממש כמה רחוק היא תצליח להגיע בקצב הזה ב-20 הפרקים הנותרים שלה, בהתחשב בסדר הגודל של העלילה בכללותה. העובדה שהשאלה המרכזית שהוצבה עד כה – "איך יראה עולם בלי טיטניאה?" – עוד לא זכתה להתייחסות של ממש, שישה פרקים אל תוך הסדרה, כלל לא מציעה נחמה. יהיה חשוב לצייין שכשהסדרה כן מרימה את ראשה, אי אפשר שלא להיות מרותק מהמתרחש.
עדיף היה אילו יוצרי הסדרה היו מחליטים, קודם לתחילת ההפקה, איזו סדרה הם רוצים ליצור – פשוט משום שאופרת חלל לאדם הפשוט היא פרדוקס. הניסיון להביא את הפרדוקס הזה לידי ביטוי רק מבזבז זמן מסך – זמן מסך שהפך מן רגע הראשון למצרך שיש לנהלו באופן מאד מחושב, אם הסדרה רוצה להימנע מסיום שדומה יותר לתאונת רכבת מאשר להורדת מסך על הפרק הראשון באפוס.
בבסיסיה, טיטניאה נראת כמו סדרה מעניינת וסוחפת, על אף הבעיות העקרוניות בכל הקשור לזהותה ואורכה. מה גם שחומר המקור עליו בוססה ואנשי המפתח אשר עבדו עליה זכאים להנות מהספק – בינתיים לפחות. אמשיך לצפות בסדרה, עד שאתפכח מהנוסטלגיה של LoGH ואראה את המציאות או עד שהסדרה תוכיח שבסופו של דבר טעיתי.
