בועת מחשבה

במבט ראשון, הארגזים הללו נראים כמו עוד צמד של ארגזים פלסטיים אקראיים המלאים בספרים בלתי מזוהים. עבור חדי ההבחנה מבין הצופים, זאת בעצם ערמה מסודרת ומרשימה בגודלה של כרכי מנגה – 61 במספר, אם לדייק. חלקם אף אחראי או מכיר מי מקבוצת האנשים שאחראית להיווצרותה של הערמה הזאת.

עבורי, שני הארגזים הללו הם זיכוי ממשי ואדיר לאמונה ארוכת השנים שלי בפוטנציאל הגולמי הגלום בקהילת המעריצים בה אני חבר. ברמה אישית יותר, הם הכלי בעזרתו הצלחתי להגיע לסופו של מסע גלמוד בן כמה שנים, ולמצוא לעצמי את ההצדקה האידיאולוגית כאיש תוכן, שכה נדיר למצוא.

אחרי רצף מאמרי המערכת שפקד את המקום הזה בחודשים האחרונים, הגיע הזמן להפסקה מתודית – למשהו אישי יותר.

התמונה מעלה צולמה זמן קצר לפני שהארגז העליון, אשר הכיל 22 כרכים, נמסר לידיה המסורות של אחראית מדור ההשאלה של ספריית "בית אריאלה". הכמות הראשונית הזאת אמורה למצוא את דרכה אל מדפי המדור ובתקווה אל חיכם של באי הספרייה העירונית הגדולה בתל-אביב עד סוף חודש מרץ. בכך הגיע לסיומו החלק הראשון והמשמעותי של הפרויקט הזה, "פרויקט הספרייה" של אמא"י, שנמשך קצת יותר מארבעה חודשים יחסית אינטנסיביים.

אם להיות כנה לחלוטין, הרי שהמגעים האינטנסיביים עם הנהלת הספרייה, במייל ובטלפון, הפגישות והזמן והאנרגיה שהשקעתי, היו שווים לקליפת שום אילולא ההתגייסות המשמעותית של מעריצים מן השורה מקהילת האנימה ומנגה הישראלית. התגייסות שהעמידה בקצת פחות מחודש ימים 61 כרכי מנגה, ועתידה להעמיד עוד לפחות 40 כרכים נוספים לרשות הפרויקט עד לסוף חודש מרץ, אם במסגרת כנס הארוקון 2011 ואם בכלל.

ברשימת התורמים עד כה אפשר למצוא אנשים מכל שדרות הקהילה; מעריצים צעירים ומזדמנים שנהנים בעיקר מהחברתיות שבקהילה, ותיקים פעילים שעדיין צופים וקוראים למרות תחושת הריחוק מקהילת המעריצים בצורתה הנוכחית, ותיקים שמזמן פרשו מהקהילה הישראלית אל מרחבי האינטרנט, מעריצים שעיקר תחום עניינם הוא תחום המנגה וגם כאלה שהחליטו להתרכז ולהשקיע את עיקר זמנם הפנוי בקוספליי. התרומה הזאת, ואלו שעוד יבואו, מייצגות באמת ובתמים את קהילת מעריצי האימה, המנגה ותרבות האוטקו הישראלית בכללותה, כמעט על כל צדדיה.

זאת הדגמה מרשימה ליכולת של חלקים נרחבים בקהילה להתגייס למען מטרה חשובה ומאחדת, ובמקום מסוים לקחת את גורלם כמעריצים בידם הם. גם אם זה נעשה בצורה בסיסית ביותר, כנגזרת ממצבה הלא מפותח של הקהילה, מדובר בהנחת יסודות חיוניים שיאפשרו בעתיד להגיע רחוק יותר. אם אני מבקר חלקים מקהילת האנימה והמנגה או תופעות המתגלות בה ונראות לי כבעיתיות, זה רק משום ההבנה כי אם הקהילה תשתחרר מכבליה ותקבל דחיפה קלה קדימה, היא יכולה להפוך למקום מרתק, עשיר ומגוון.

על אף הזעה והמאמץ שהשקעתי בפרויקט הזה, שעיקרו שיפור ההווי היום-יומי של מעריצים ישראלים וחשיפה של התחום כלפי חוץ, היו אלו אתם – חברי הקהילה הישראלית מכל הסוגים והגוונים – שגרמתם לפרויקט להמריא מהקרקע ואני סמוך ובטוח שתדאגו לכך שהוא יהפוך להצלחה מתמשכת ולנכס צאן ברזל של קהילת מעריצי האנימה, המנגה ותרבות האוטקו בישראל, בתל-אביב ובתקווה גם בערים נוספות בארץ. אם הצלחנו כקהילה להגיע להישג כה יפה, יש לי הרגשה שאם רק נרצה, וננסה לממש את הרצון הזה, נוכל להצעיד את עצמו ואת התחום קדימה אל מקום טוב יותר.

הרשו לי אם כך, להוריד בפניכם את הכובע ולהודות לכם. תודה.

הם גרועים? אולי, אבל זאת זכותם כל עוד הם נהנים.

בכל קהילת מעריצים מפותחת מתקיימים מתחים מסוימים בין חבריה הצעירים לבין אלו הותיקים, בין אלו המגדירים עצמם מעריצים "מקצועיים" לבין אלו המתאפיינים בעניין מזדמן יותר בתחביב; זהו חלק מובנה מהדינאמיקה החברתית שלהן. הדבר נכון במיוחד בקהילת מעריצים הסובבת תחום כמו תרבות הפופולארית היפנית, בו צבירת הון תרבותי ו\או רכישת כישורים ויכולות משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת "ערכו" של מעריץ – אפשר להסכים שמהותי הרבה פחות אם אתה חדש או ותיק בקהילת משחקי לוח, מאשר היה הוא חדש בקהילת האנימה והמנגה (ולא בהכרח בישראל) או בנישות מסוימות של קהילת המד"ב המערבית.

המתח הזה מוליד מפעם בפעם קונפליקטים פנימיים, בעיקר סביב שאלות מכוננות; איך מגדירים מעריץ "אמיתי", מה צריך להיות חלקו היחסי של כל "צד" בפעילויות המתקיימות עבור המעריצים וכו'. למרות הדחף הראשוני לראות במתחים ובקונפליקטים אלו דבר המערער את יציבות הקהילה, עצם קיומם עוזר בעצם לייצר ולקיים קהילת מעריצים חיה ובועטת הנעה קדימה. אלא אם כן המתח והקונפליקטים שהוא מייצר מדרדרים לנקודה בה דה-לגיטימציה הופכת לחלק מקובל מהשיח, אז הם הופכים לסכנה ממשית לבריאות הקהילה.

נראה שדווקא זה בדיוק מה שמתרחש בתת-הקהילה שהתהוותה סביב תחום הקוספליי בישראל זה זמן מה.

הצמיחה והשיפור המהירים באיכות ובמורכבות הקוספליי בארץ בשנתיים האחרונות, הביאו להתהוותה של תת-קהילת קוספליי ולהתפתחותה עד לנקודה בה תחרות אינטנסיבית, גם אם היא לא גלויה רוב הזמן, הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, וקיים בה סף סובלנות נמוך למדי כלפי תוצרים לא מרשימים או כאלו שלא עומדים בסטנדרטים מחמירים יחסית שהוגדרו ע"י ותיקי ומנוסי התחום. פאת ברוריה תזכה את בעליה כיום לא רק במבטים מזלזלים – חמור מכך, היא תזכה אותו בפועל בהרחקה חברתית מלב תת-הקהילה עד אשר "יתקן את דרכו" ויישר קו עם האופן בו "נכון" לעשות קוספליי. דינו של קוספליי פשטני לדמות מסדרת Naruto, למשל, לא טוב בהרבה. גם אם מדובר בתוצר ראשון.

גם אם נתעלם מהצביעות הנחה בבסיס תפיסת העולם הזאת, המוכתבת ע"י אנשים אשר היו לפני שנים מספר באותה נקודת פתיחה מבחינה יצירתית וידע, הרי שברמה המעשית היא מהווה גורם מסרס עבור רבים בקהילת האנימה והמנגה שאולי רצו לנסות את ידם בקוספליי, באופן חד פעמי ובכלל. תפיסה שבבסיסה עומדת, מבחינה מעשית, תמיכה בדה-לגיטימציה של השונה שומרת על התחום מצומצם יחסית ודל צמיחה כשמדובר באנשים הבוחרים להתמיד בתחום הקוספליי. במקום מסוים, התפיסה הזאת היא שאחראית לכך שקוספליי הפך לתת-קהילה של ממש במובנים רבים, המבודלת מקהילת האנימה והמנגה הכללית.

הדה-לגיטימציה והניכוס של הכוח להגדיר מה "נכון" ומה "לא נכון", בידיהם של מי שיצר ומשמר את התפיסה הזאת, משמשת אותם, ביודעין ולא ביודעין, להפיכת תחום עיסוק יצירתי, מעניין, מרתק ומספק בתוך תחביב גדול יותר, למועדון חברים סגור. מועדון חברים שדורש מאדם לעמוד בתנאי סף שרירותיים בכדי להתקבל, ומרגע שנכנס, דוחקים בו להצטרף למרוץ עכברים שעיקרו הניסיון להגיע לפסגה ובכך לקבל תשומת לב והערצה של המוני חברי קהילה אחרים, גם על חשבונם של אחרים. זו מציאות שבין השאר אחראית לריבים הדרמטיים סביב ענייני קאסטים ותקריות "גנבת" קוספליי של דמות זאת או אחרת, אשר צצות מדי פעם כדי לעכר את האווירה ובעצם לתת דרור לרפש הנוצר והמצטבר מתחת לפני השטח, בסביבה הלא בריאה הזאת.

כשם שאורי אביב, לשעבר מנהל אייקון ובהווה מנהל אייקון TLV, מעוניין לייצר אייקון חדש שחף מכל הגיקים שמביכים אותו, שבו יהיו רק אנשים מגניבים המתעניינים במד"ב ופנטזיה, כך גם רוצים חלק מותיקי תחום הקוספליי ונספחיהם הצעירים יותר רוצים לנקות את הבמה מהאנשים המביכים, הלא אסטטיים, המוצלחים לכאורה פחות ולהישאר רק עם האסטטיות, ה"איכות" ותחושת ה"נעימות". המשותף לשניהם היא העובדה שהם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד לקיים אירוע גדול, בעל מוניטין ורב מבקרים, ומצד שני לעשות זאת בלי האנשים "המביכים" שמעצם קיומם בעצם מאפשרים את קיומו של אותו אירוע, ברמה הכלכלית, ההתנדבותית וחשוב מכל, ברמה הערכית שלו.

ברמה המעשית, הדבקות בתפיסה הזאת אולי לא הורגת את תחום הקוספליי בארץ והעיסוק בו, אבל היא בוודאי מחלישה אותו ומדללת את השיח הקהילתי סביבו. זאת מבלי שתהיה לכך שום הצדקה מעשית – הרי שהרוב המשמעותי שעוסק או רוצה לעסוק בקוספליי, אותו רוב "מביך", הוא שמרוויח מעצם קיומו וטבעו את הבמה שניתנת לתחום, ולא המיעוט שרוצה לשמר לעד את מקומו באור הזרקורים. ברמה הערכית, הרי שקיים מרחק בלתי ניתן לגישור בין הטענה כי אדם הוא קוספלייר גרוע, לבין המסקנה כי לו בפועל זכות לעשות קוספליי. מה גם שמדובר במסקנה שלא מעוגנת בשום "אמת" – אף אחת מהנחות היסוד העומדות בבסיס התפיסה הזאת לא מחויבת מעצם העבודה שקוספליי הוא תחביב, אלא רק מעצם הרצון של מי המחזיק בה לשלוט ברמה מסוימת בקהילה.

השינוי של התפיסה המעוותת הזאת יכול להגיע רק מכיוונו של מי שמקיים את התפיסה הזאת בפועל – לא מי מהותיקים שהתווה אותה, אלא דווקא הצעירים והחדשים יותר בתחום הקוספליי הישראלי, שהצליחו בניגוד לאחרים לעמוד באמות המידה ו"להתקבל", גם אם הם לא בהכרח מסכימים בחדרי חדרים עם תפיסת העולם הרווחת. עליהם להבין כי המצב הנוכחי הוא כלל וכלל לא כורח המציאות, כי הוא משתמר רק תודות לקשר שתיקה ולמאזן אימה מדומה. ברגע שקשר השתיקה וההסכמה שבקריצה יתפוגגו, לא תישאר ברירה אלא לבצע שינוי, גם אם הוא יהיה הדרגתי ואיטי, משום כשמציגים את התפיסה הזאת לאור יום היא אינה מסוגלת לעמוד בפני הביקורת המופנית כלפיה, ומשום שאף אדם לא יהיה מוכן להצהיר בפומבי כי לגיטימי לדחוק את רגליו של אחר בגלל סיבות פסולות שכאלו.

אז כן, מתרחש משהו מאד לא בריא בתת-קהילת הקוספליי בארץ, ובעיסוק בקוספליי עצמו, אבל המצב בר תיקון, ולמזלנו הכוח שנחוץ כדי לשנות ולתקן נמצא בידיהם של מי שעמוק בפנים רוצים במציאות אחרת, נעימה יותר. עליהם נשאר רק לפצות את פיהם.

פוסט זה הוא חלק מנושא הכתיבה החודשי, העוסק בקהילתי הקוספליי הישראלית, של טבעת האנימה החדשה -התארגנות רופפת של בלוגרי אנימה ישראלים, אשר שמה לעצמה מטרה לפתח את השיחה הקהילתי בכלל ואת סצנת בלוגי האנימה בפרט ע"י כתיבה מרוכזת על נושא חודשי, אשר נבחר באופן משותף ע"י כלל חברי הטבעת, והתדיינות לגביו.

אני רוצה שאתם תתרומו למדור המנגה של תל-אביב!

לפני מספר ימים הגיע לכדי הבשלה אחד הפרויקטים ה"חוץ-כנסיים" של אמא"י, לאחר יותר מחודשיים של מגעים מאחורי הקלעים בין ועד הארגון לבין הנהלת הספריות העירוניות של תל-אביב, כאשר הוכרז באופן רשמי כי בחודשים הקרובים יוקם מדור מנגה בספרייה העירונית של תל-אביב בבית אריאלה. המדור יוקם, ימומן ויתוחזק מבחינה תוכנית בסיוע והכוונה של הארגון. פרטים נוספים על המדור אמורים להתפרסם בקרוב, ברגע שייסגרו כלל הסוגיות הקשורות לנושא.

נראה כי בעוד כמה חודשים בודדים יתרחש דבר מה מוזר במחוזותינו; תושבי תל-אביב החפצים בכך יוכלו לשאול כרכי מנגה באותה קלות ופשטות בה הם שואלים ספר של רם אורן או של סטיבן קינג. מדובר בצעד מבורך ומשמעותי בדרך לשיפור הסביבה היום-יומית של מעריצים רבים ולביסוס קשר בין התחום לבין הציבור הכללי.

במקביל להכרזה המשמחת, הארגון יצא בקריאה לקהילה לפתוח את ליבה ולתרום כרכי מנגה מיותרים למדור המתהווה. ועד הארגון הקצה לפרויקט סכום מכובד בתקציב שנת 2011, וייתכן כי ישקיע סכום נוסף בהמשך השנה, אך ספק אם הסכום הראשוני הזה יספיק בכדי שביום גזירת הסרט יהיו במדור כמה עשרות כרכים, ממיטב הכותרים ועל מגוון הז'אנרים. כרכים שלא ימצאו את דרכם מכל סיבה שהיא למדור התל-אביבי יועברו למדור המנגה בספריה העירונית של כרמיאל.

את התרומות אפשר יהיה להפקיד בדוכן אמא"י אשר יוקם בכנס פורים הקרוב, הארוקון 2011. מי שרוצה להעביר את התרומה במועד אחר, מוזמן לתאם פגישה אל מול ועד הארגון באזור תל-אביב, גבעתיים ורמת-גן, בנושא הייעודי שנפתח לשם כך בפורום אמא"י, או בדוא"ל הרשמי – doar dot amai@gmail dot com. כל תורם יקבל סיכת אמא"י כשי סמלי, ובמידה ויבחר גם להשאיר את שמו, הוא יירשם בעמוד התורמים באתר שיפתח לטובת הפרויקט, או באתר אמא"י.

העצלנים מבין הקוראים מוזמנים להשאיר פרטי התקשרות בתגובה ואני כבר אדאג שייצרו אתכם קשר.

אישורה של הצעת חוק מס' 156, אשר עברה לפני מעט יותר מחודש באסיפה המחוקקת של טוקיו רבתי, עתיד ככל הנראה להפוך לאירוע המכונן של תרבות האוטקו ביפן בעשור של העשור הנוכחי. עם אישורה הורחבה בעצם באופן משמעותי היכולת של הממשל המטרופוליטאני של טוקיו לצנזר ולהגביל את הפצתם של תכני אנימה, מנגה ומשחקים הפוגעים "במוסר הנוער", מבלי שטבע אותה פגיעה נוסח באופן ברור ומפורט. מצד אחד, המשמעות המיידית של החוק אינה קטסטרופלית כפי שהיא משתמעת מלשונו המשפטית, בעיקר לאור סוגיות יישום החקיקה והסתייגויות אשר התקבלו מצד האופוזיציה לחוק, אך מצד שני מדובר בחקיקה המייצרת מציאות מסוכנת בה בעלי אינטרס בממשל יוכלו להוציא לפועל מהלכים אשר יפגעו בתעשיית האנימה והמנגה המוחלשות גם ככה.

מדובר במצב אשר התאפשר בין השאר תודות לחוסר הקשב של התעשייה להלך הרוחות במסדרונות המחוקקים של טוקיו; עם הבסת הצעת החוק הקודמת בנושא ביוני 2010, אשר זכתה לכינוי "חוק הנוער הבדיוני". מקדמיה בבית המחוקקים, בראש מושל טוקיו רבתי אישיארה (Shintaro Ishihara), עברו למסלולי קידום משניים וחשאיים יותר והגיעו לשלב מתקדם עם גרסה מצומצמת של אותו חוק, היא הצעה מס' 156, לפני שמתנגדיו הבחינו במתרחש. התגובה הייתה איטית, באה באיחור מבחינת לוחות הזמנים של ההצבעה והייתה חלשה ולא ממוקדת מספיק. במקום שנציגי התעשייה יפעלו כדי לנטרל את מסע הדיסאינפורמציה של המפלגה הליברל-דמוקרטית, מפלגתו של אישיארה, ובני בריתה, היו אלו מספר מצומצם של פוליטיקאים חסידי חופש הביטוי שניסו להפריך את הרושם המטריד והמוטעה – כאילו המצב כיום כלל לא מפוקח וכי הפריצות הופכת חומר בוטה לנגיש לציבור הכללי ללא שום בקרה.

במחאה על אישור החוק, חברות בולטות בתעשיית האנימה והמנגה היפנית הודיעו כי הן מושכות את ידן מ-Tokyo Anime Fair, יריד מרכזי בו משתתפים השחקנים המרכזיים בתחום, אותו מבקרים עשרות אלפי אנשים כל שנה בו נסגרות עסקאות בעשרות מיליוני דולרים – הממשל של מטרופולין טוקיו ואישיארה העומד בראשו לוקחים חלק מרכזי בהקמת וארגון האירוע מדי שנה. מהלך זה מעמיד בסימן שאלה מהותי את עצם קיום היריד במרץ 2011. במקביל לכך, מספר כותבים ב-2ch דיווחו בימים האחרונים כי במספר מכולות ברחבי טוקיו מגזיני מנגה שונים שמוקמו עד לא מזמן במדור הכללי הועברו למדור המבוגרים בלבד – מדובר אומנם בהתרחשות סמלית ונקודתית לכל היותר אך בו בזמן היא מבשרת רעות לא פחות מההכרזות הדרמטיות סביב TAF.

חצי השנה הקרובה, בה יגובשו המנגנונים והמדיניות המעשית ליישום החוק אשר ייכנס לתוקף החל מחודש יוני הקרוב, עומדת להיות במידה רבה גורלית עבור הרוב המוחלט של התעשייה הרשמית המייצרת את התוכן המהווה את לב תרבות האוטקו היפנית – חברות המפיקות ומפיצות סדרות אנימה, כותרי מנגה ומשחקים מסוגים שונים. אם להשתמש בסופרלטיב, הרי שאנו נמצאים בעיצומם של ימים גורליים של ממש מבחינה קיומית.
אם כי, אי אפשר לקבל את הרושם הזה, או בעצם אפילו חלק פיסה מהמידע הנ"ל, משיטוט במרחביה הוירטואליים של הקהילה הישראלית. הספינה שוקעת והתזמורת ממשיכה לנגן. הזדמן לי להלין רבות על דלות השיח, ובעצם על דלות התחביב עצמו, בקרב קהילת המעריצים הישראלית של אנימה ומנגה, המתעקשת ברובה להתהדר בנוצות לא לה – המאמר הגדול האחרון אשר התפרסם כאן הוא דוגמא לכך. ועם זאת, ספק אם אי פעם נפלה לידי דוגמא בולטת, ברורה ומשמעותית יותר לתהומות אליהם הידרדרנו, או שמה תהומות מהם מעולם לא יצאנו.

מעט ההתייחסות שכן נכתבה במפוזר ובדלילות, ביחס לחקיקה ולנסיבותיה הסתכמה בהערות שטחיות, טבולות בלא מעט בורות בנוגע לאופי והמבנה הבסיסי של תעשיית האנימה והמנגה ביפן, שניתנו בהתייחס לתמצות פשטני ולוקה של נוסח החוק. האמירה השלטת כי "לא נורא, זה יפגע רק בסדרות אצ'י בוטות ולא בסדרות הטובות" היא סביר להניח הדוגמא המושלמת לכל מה ששבור בשיח ובסדר העדיפויות של אנשים הטוענים כי הם מעריצים אמיתיים של תחום תרבות האוטקו.

ראשית, מדובר בבורות מרצון בנוגע לעובדה הפשוטה כי באווירה הצרכנית השלטת זה זמן רב ביפן, כותרי נישה בכלל, וכותרי אצ'י בפרט, הן שמייצרים רווחים משמעותיים עבור חברות הפקה ומפיצים רבים – כמה שלא נבכה על המציאות הזאת, סדרות דוגמת Kuragehime ו-Shiki עדיין יזכו במקרה הטוב להצלחה מסחרית ותודעתית זניחה במגרש הביתי שלהן. שנית, מדובר בהתייחסות פשטנית וסלחנית באופן מזעזע – מדובר בנושא מהותי וחשוב בלי קשר לתחביב כזה או אחר – לצנזורה כללית, המשאירה מקום רב מדי לדמיון, ליצירתיות ולאינטרסים הפוליטיים של המוציאים אותה לפועל.

עצם העובדה כי מדובר בהתרחשות שלכאורה אין לאיש בקהילת המעריצים הישראלית השפעה עליה, אינה מחלישה בכלל הנקודה פשוט כי זאת כלל לא הנקודה, משום שהדיון המתבקש על סוגיה כה מהותית לה תהיה השפעה על כל אחד ואחת מאיתנו, בקהילת המעריצים של אנימה ומנגה בישראל, הוא חלק בלתי נפרד מעצם העיסוק במה שמאפשר לנו להתהדר באצילתה של מעריץ, או שמה "אוטקו", אנימה ומנגה. אנו שנסבול מחוסר בנגישות לכותר מנגה זה או אחר, ולא נזכה לראות סדרת אנימה – עונה שנייה ל-Panty & Stocking היא מטרה בולטת לחוק – איכותית כזאת או אחרת. מה גם שיש דבר מה לעשות – על כך עוד רגע.

כפי שעולה מדבריהם ומתגובותיהם הרשמיות של כמה מבכירי התעשייה, בניהם בכירי חברת Kadokawa, Kodansha ו-Shuiesha המוציאות לאור הגדולות ביותר ביפן למנגה על סוגיה השונים, המאבק נגד החוק והמנטאליות העומדת מאחריו לא תמו עם אישורו בבית המחוקקים. העובדה כי לחוק צורפה הצהרה פורמלית שעיקרה הדגשת הצורך בזהירות ובחשיבה מעמיקה בכל הנוגע ליישומו, ומתגברים קולות המחאה בתקשורת ובציבור, מראה כי האופוזיציה לחוק זה בבית המחוקקים ומחוצה לו אולי התעוררה מאוחר מדי אך היא נחושה למנוע את תרחישי האימה שהוא צופן בחיכו.
אם כן, זאת אכן תקופה גורלית עבור יוצרים וחברי תעשייה, ובעצם עבור התעשייה בכללותה במבנה הנוכחי, אשר מייצרים את התוכן אותו אנו צורכים באדיקות שכזאת – יהיה זה כרך מנגה, סרט אנימה או משחק נובלה ויזואלית – אם זהו לא נושא חשוב לדיון קהילתי, איך יכול להיות שהתדיינות גבוה-גבוה על תחרויות קוספליי היא כאן?

בנוגע למה שאנו בכל זאת יכולים לעשות; כל אחד ואחת מאיתנו יכול לשלוח הודעה רהוטה ומנומסת בשפה האנגלית לממשל המטרופוליטאני של טוקיו, בה הוא מביע את מורת רוחנו כמעריצים מהחקיקה והשלכותיה, לכתובת הדוא"ל המיועדת לפניות הציבור, המצוינת באתר הרשמי בשפה האנגלית – koe at metro.tokyo.jp.

הערה מס' 1: הלינק הראשון בפוסט הוא קישור להסבר מפורט ובו בזמן נגיש של החוק – הוא שם כדי שתקראו אותו.
הערה מס' 2: להלן קישור למאמר המפרט באופן נגיש ומתומצת את הרקע להצעת חוק מס' 156 והנסיבות שאיפשרו את אישורה.

אהיה הראשון להודות כי עוצמת, נפח וטיב השיח שנוצר סביב הטקסט (המשמעותי) האחרון אשר פורסם כאן הצליחו להפתיע אותי לגמרי. על אף חשיבות הסוגיות שהועלו בו, והניסיון לקדם אותו בדרכים שונות ומשונות, תגובה מהדהדת שכזאת, לשמה הטקסט מלכתחילה נכתב, עדיין הייתה לגמרי לא צפויה. נשאר לי רק להוריד את הכובע בפני כל מי שבחר לקחת חלק בפולמוס שנוצר, אם בתגובות לטקסט עצמו, בפייסבוק, בתגובה לידיעה בישראטקו או באחת משלושת הודעות התגובה שפורסמו בימים שחלפו מאז. ריבוי ערוצי הדיון המקבילים היא גם הסיבה לטקסט הזה, אשר נועד לספק התייחסות מרוכזת ומסודרת לשלל הסוגיות שהועלו בתגובות, וחידוד מספר דברים שהובנו באופן חלקי ע"י מגיבים רבים.

תחילה, חוסר ההבנה המשמעותי ביותר; חשוב לנתב את הדיון על איבוד הדרך בהקשר הנושאי הרחק מחלוקת קהילת המעריצים לרמות ותק. החלוקה המופרשת הזאת לא נעשה באופן מודע, כדי להימנע מגרירת הדיון למחוזות המוכרים של דיוני "ותיקים vs. נובים\חדשים\וכו'." אחרי הכל, גם "המשמר הישן" מראה סימנים של איבוד מיקוד בעיסוק הליבה של קהילת המעריצים – אנימה ומנגה – וזה מה שמבדיל את דיון זה מאותם דיונים נצחיים. לא מדובר כאן בהתפרצות לדלת פתוחה, או בהתייחסות לנקודה שהועלתה בטור ב-ANN, אלא בניסיון לפתוח דלת חדשה לגמרי, בבניין שעולה באש.

הסכנה הטמונה בהתפוגגות החלק הוותיק בקהילה, והתמזגותו לתוך "הקהילה", ברורה – זו תהיה פגיעה אנושה בהונה התרבותי של קהילת המעריצים; אחרי הכל, מי יעזור ליצור שיח מורכב ועשיר יותר ומי ישמש בסיס איתן ליזימה קהילתית, אם לא אותם ותיקים, חדורי ניסיון ובעליי ראיה רחבה יותר של דברים. סיבה נוספת לא לפנות לחלוקה הזאת, הוא הקושי שבנתינת פיתרון מערכתי, או פיתרון מכל סוג שהוא, לבעיית פערים בין מעריצים – כאן בהחלט מדובר בסוגיה שורשית של כל קהילת מעריצים שהיא. במקום לחשוב מה יתאים יותר ל"נובים" ומה יתאים ל"אוטקו", עלינו לחשוב כיצד ניתן ליצור תוכן ומסגרות תומכות תוכן (בלוגים, אתרים דוגמת ANN וכו'.) אשר תתאמנה למעריצי אנימה ומנגה בישראל.

מכאן אפשר לקפוץ לנקודה אחרת אשר בלטה במיוחד בתגובות, בעיקר בהקשר דווקא לסוגיית ההתנהגות, ומייצגת בעיני תפיסה בעייתית בקרב קהילת המעריצים, הלא היא כנסים כבמה לפיתרון הן בעיית העניין והן בעיית ההתנהגות. למרות שכנסי אנימה הפכו בפועל לזירת ההתגוששות הפאן-קהילתית היחידה כיום, אסור שהם ישתלטו על לב הסוגיה ומהם בהחלט לא תגיע הישועה. אחרי הכל, כנס הוא אירוע ראקטיבי, נקודה סופית של תהליכים ולא נקודת מוצא שלהם. הישועה יכולה להגיע רק מכיוונם של "מוסדות" לכל הפחות חצי קבועים, אשר ייצרו סביבה תומכת לעיסוק בתחביב; בין אם זה מדור המנגה בכרמיאל ובין אם אלו הקרנות הסרטים והסדרות באוניברסיטה העברית, דרך אירועים מתמשכים העניין בתחביב יכול להתבסס באמת ולהתמקצע. גם כנס אנימה אשר יכיל כמות תכנים כפולה, מזו שהוצגה בכנסים האחרונים, אירוע בן יום אחד לא יצליח להשלים עבור המבקר הממוצע חסך של כמה חודשים או ליצור עניין מתמשך כאשר אין משהו שאפשר לעסוק בו אחרי הכנס.

בהערת שוליים לנקודה הזאת, מן הראוי להתייחס לטענה שעלתה יותר מפעם אחת במהלך הדיון, אם במרומז ואם לאו, בנוגע לסוגיית התכנים של כנסים אנימה ישראליים; כאילו לא נעשה מספיק בכדי לספק תוכנייה מלאה ומגוונת יותר לבאי הכנסים, וכי מספיק "לפנות לאנשים" והתוכנייה תכפיל את עצמה בן רגע. האמת העצובה היא שמאגר התכנים הזמינים בקהילת המעריצים, כמו גם כמות בלוגי האנימה הפעילים בעברית, לטובת כנסים ובאופן כללי דל באופן מזעזע ממש – זהו אולי הראי הטוב ביותר לרמת ההתפתחות העניינית של העיסוק בתרבות האוטקו בארץ.

באופן מעט מפתיע, דווקא סוגיית ההתנהגות זכתה להתייחסות העוצמתית והנפחית יותר בשלל התגובות ותתי- הדיונים שהתפתחו, ועל אף שזו הייתה צריכה להיות דווקא הסוגיה השולית, נדרש לחדד בנוגע אליה מספר נקודות. הראשונה היא בין חוסר עניין להתנהגות; מגוחך לקשור בין חוסר עניין באנימה ומנגה ("התחביב") לבין התנהגות פסולה או אי נאותה, או לבין כישורים חברתיים לוקחים בחסר. גם מיטב האוטקו הגיעו לקהילת המעריצים מסיבות דומות לאלו של ה"לא מאמינים", וגם בהם קיים זרע הפורענות ועל כך יעידו כנסי עבר – עצם העיסוק בתחביב אינו עושה את העוסקים בו לעליונים לאלו שלא עוסקים ובכל זאת מסתובבים במעגלים חברתיים זהים. הנקודה השנייה קשורה למיני רעיונות שעלו במהלך הדיון על בעיית ההתנהגות; אם כבר הדיון הגיע למחוזות לא צפויים שכאלו, חשוב לשמור על כובד ראש וזהירות רבה כאשר מתדיינים באפשרות של טיפול פעיל בתופעות התנהגותיות מצד מנהלי תתי-קהילות ושאר בעלי שררה בקהילת המעריצים – מדובר בכוח אדיר ושימוש בלתי מושכל או רפלקסיבי בו יכול לגרור השלכות בלתי צפויות ואף לא פשוטות. דווקא בגלל שמנהל פורום יכול לשמש כתובע, חבר מושבעים ומבצע, עליו לעשות זאת כמה שפחות, אם בכלל.