מנגקה: Fuyumi Soryo
מספר כרכים: 15\15 (יצאו ביפן\תורגמו)
המוציא לאור באנגלית: TokyoPop
בפעם הראשונה בה קוראים את Mars, מצפים לעוד כותר נדוש, אך מייד לאחר קריאה ראשונית רואים ש'אל המלחמה' הזה שונה מאחרים. כבר לאחר הכרך הראשון, הבנתי שמדובר כאן דווקא בכבשה בבגדי זאב.
גיבורי המנגה הם קירה, תלמידת תיכון ביישנית וממוצעת החיה בשביל האומנות שלה וריי, תלמיד תיכון ופלייבוי מרדני שלמראית עין נהנה מחיי הפורענות שלו. שני הניגודים הללו נתקלים אחד בשניה כתוצאה מצירוף מקרים, התקלות שמשנה את חייהם מקצה אל קצה ויוצרת מערכת יחסית ייחודיות.
אחת המעלות הגדולות של הנרטיב בכותר נעוצה בעובדה שלמרות השימוש שנעשה בנוסחתיות ייחודית לז'אנר, הדבר נעשה בצורה מודעת ומבוקרת. התוצאה הסופית טובה בהרבה מרוב כותרי 'סיפורי בית-הספר' שתורגמו לאנגלית, פשוט משום שמה שהיה לפני רגע קיטש, נהפך ליתרון. אז מה הוא מרכיב הפלא? מציאותיות עכשווית בכמות סבירה, מספיק כדי לתת הרגשה של אוטנטיות מבלי להפוך למנגה "דוקומנטארית".
ההתעללות, הקיצונית לעיתים, שקירה סופגת מתלמידות אחרות בשכבה. תלמיד שמוכן לגנוב עבודה של אדם אחר בכדי לספק את הציפיות העצומות ממנו. ניסיון להסתיר הטרדה מינית של מורה לשם שמירת פנים. התאבדות והנזק הפסיכולוגי הסובב אותה. כל אלו הם רק חלק ממכלול הבעיות שאיתן מתמודד הנוער היפני בשנים האחרונות. אלו אותן הבעיות שאיתן מתמודדות הדמויות, ראשיות ומשניות כאחד, לכל אחד יש את השדים והדאגות האישיות שלו. דמויות-על חסרות דאגות, מלבד מלדרמות נוסח אופרת סבון, אי אפשר למצוא כאן.
יכולת הבימוי של פויומי, המתבטאת בבניית אווירה ופיתוח דמויות מן המעלה הראשונה, גורמת לקורא לחוש רחמים וכעס כאשר הוא עד לסצנת התעללות בקירה, ולהרגיש שהתנהגותו של ריי פשוט מציקה או משגעת, בעיקר כאשר הוא פועל בחוסר מחשבה. הקלות שבה נקשרתי לדמויות ופיתחתי כלפיהן מערכת יחסים של אהבה-שנאה, מדברת בפני עצמה.
בכותרים רבים, האומנות יוצאת נפסדת בהשוואה ליתר מרכיבי המנגה. זה לא מונע מהם להצטיין בפני עצמם, אך אומנות טובה יכולה להרים כותר את המדרגה האחרונה שהופכת אותו מ'מצוין' ל'חובה לקרוא'. פויומי מספקת גם כאן את כל החבילה: האמנות אמנם לא מדהימה או שוברת גבולות, אך היא חיננית, יפיפייה ושומרת על רמתה הגבוהה לאורך כל הכרכים. הקלילות והפשטות היחסית של האיור תורמות רבות ליצירת האווירה המתאימה.
אין הרבה מה להגיד על עבודת העיבוד של טוקיופופ, בעיקר משום שמדובר בהוצאה בת כארבע שנים. באותם ימים אפלים במנגה בשפה האנגלית התאפיינה באמריקניזציה ענפה וצנזור בוטה. ביחס לאותם ימים הכותר באמת קיבל יחס רציני, אך בסטנדרטים עכשוויים לעומת זאת מדובר בעיבוד "קביל" שיספק כל מי שלא רגיל יותר מדי להוצאות של דל-ריי (Del-Rey).
"אל המלחמה" היא מנגה מצוינת, המהווה יהלום בכתרו של כל ז'אנר השוג'ו (Shoujo), ומספקת שינוי מרענן לאלה שהתעייפו מקלישאות הז'אנר. זה לא מפליא שהיא זכתה להצלחה מסחררת בכל העולם, ותורגמה לשפות רבות אחרות בנוסף לאנגלית.
מתנגן ברקע: "God Knows" של Hirano Aya
